מדיניות הזיכרון
האמביוולנטיות שבהתמודדות עם העבר

גרמניה והגרמנים הביאו לעולם סבל שלא היה כדוגמתו בעבר בתקופת המשטר הנאצי. ההתמודדות עם העבר הגזעני הזה נתפסת כמופת להתמודדות מוצלחת עם העבר. אולם האם זה אכן משקף את המציאות? על ההתמודדות עם הנאציזם והשואה בשתי החברות הגרמניות לאחר שנת 1945.

מאת אנה דליוס

במדינות רבות בעולם גרמניה משמשת מודל לחיקוי בכל הקשור להתמודדות עם העבר האלים והדיקטטורי שלה. מתרגמים לשפות שונות מתקשים לתרגם כראוי את המונח הגרמני „Vergangenheitsbewältigung“ (התמודדות עם העבר) לשפת האם שלהם - ולעיתים קרובות מעדיפים להשאיר את המונח בשפה הגרמנית כשהוא כתוב באותיות נטויות. לא פעם מזהירים כי לא ניתן באמת להתמודד עם עבר כזה. אנו שואלים: איזה תפקיד מילאו המשטר הנאצי, השואה ומלחמת העולם השנייה במזרח גרמניה ובמערבה? ובראש ובראשונה: האם ההתמודדות עם האחריות ההיסטורית הייתה באמת כל כך מוצלחת וראויה לחיקוי?

הרפובליקה הפדרלית של גרמניה: הפושעים מבקשים מחילה

כבר בשנת 1959 מתח הפילוסוף תיאודור אדורנו ביקורת על האופן שבו התמודדו האזרחים עם העבר הנאצי: ההתמודדות עם העבר הפכה לסיסמה. רוב האנשים לא התכוונו באמת להתמודד עם העבר אלא לשים סוף לעניין. אלו שדיברו על סליחה ועל שכחה כלל לא היו ראויים לכך משום שלא השתייכו לאלו שנגרם להם עוול. 

כך תיאר אדורנו, בן התקופה, את האווירה ששררה במערב גרמניה שלאחר המלחמה באופן מדויק. אמנם לא הייתה שתיקה בכל הנוגע לעבר, אך התושבים התמקדו בקורבנות הגרמנים. בנאומים רשמיים ובזיכרונות אישיים שמו דגש על ההפצצות ועל הרעב. השמדת יהודי אירופה או מלחמת ההשמדה במזרח לא מילאו תפקיד מרכזי ונראה כאילו הונחו בצד עם תום משפטי נירנברג בשנת 1949. האחריות לפשעי הנאצים הוטלה על קבוצה קטנה של תומכי מפלגה ו"אשמה קולקטיבית" של הגרמנים נהדפה בנחרצות בידי הפוליטיקאים והאוכלוסייה הגרמנית כאחד. פושעים נאצים לשעבר זכו לתפקידי מפתח חברתיים בתחומים חינוך, משפט, בריאות ואדמיניסטרציה.

הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית: קומוניסטים נגד פשיסטים

בעקבות המלחמה הקרה הקורמת עור וגידים, הפכה מערב גרמניה לבת ברית ואף לחלק מה"מערב". החינוך מחדש הדמוקרטי של המערב-גרמנים הוביל לתופעת לוואי -  נטייה חזקה נגד הקומוניזים - שנפלה על קרקע פורייה בגרמניה מכיוון שהסיתה את הדיון מהעבר הנאצי. 
לעומת זאת במזרח גרמניה היה אנטי פשיזם אחד המיתוסים המכוננים המרכזיים. ההתנגדות הקומוניסטית בתקופת השלטון הנאצי שימשה בסיס לחשיבה כי מזרח גרמניה ממשיכה את המסורת החיובית של ההיסטוריה הגרמנית. בהנהגת מזרח גרמניה השתתפו קומוניסטים גרמנים לשעבר רבים ששהו בגלות בתקופת המשטר הנאצי. יחד עם זאת עדיין היו נושאי תפקידים בכירים בעלי עבר נאצי. 

החינוך הסוציאליסטי כלל אמנם תוכנית אנטי פשיסטית שדגלה בערכים דוגמת שוויון ושלום, אך היא לא קראה לאחריות ההיסטורית של האוכלוסייה עצמה כצאצאי הפושעים הנאצים. במזרח גרמניה העדיפו לחלוק כבוד לקומוניסטים גרמנים, במיוחד לארנסט תלמאן, שנרצח על ידי הנאצים ועל שמו נקראה תנועת הנוער המזרח גרמני "החלוצים". על פי הנרטיב הרשמי, הנשען על נקודת המבט הסובייטית, הצטיירה מלחמת העולם השנייה כמאבק הרואי בין פשיזם לקומוניזם.

בדומה למערב גרמניה, שהתמקדה בסבל שלה עצמה, גם במזרח גרמניה לא התייחסו באופן ייחודי להשמדתם של יהודי אירופה. על פי הזיכרון הרשמי הם נמנו עם קורבנות הפאשיזם, כמו מיליוני ההרוגים הסובייטים. אמנם נערכו פה ושם כמה משפטים לפושעים נאצים לשעבר, אולם, כמו במערב גרמניה, נמתח קו ברור בין "נאצים" לשאר הגרמנים.

הגלובליזציה של זיכרון השואה

בשנות השישים והשבעים חל מפנה חד. בשנת 1961 עמד למשפט בירושלים אדולף אייכמן, פושע נאצי שהיה ראש מחלקת היהודים בגסטפו. המשפט זכה לתהודה עולמית. גם משפט אושוויץ השני שהתקיים בשנים 1963 עד 1965 עורר תשומת לב רבה. המשפט נערך ביוזמתו של פריץ באואר, התובע הכללי במדינת הסן, שבעצמו נרדף בשל היותו יהודי בתקופה הנאצית, חרף התנגדות ציבורית. סדרת המשפטים הדגימה עד כמה ההתמודדות עם ההיבט המשפטי של התקופה הנאצית חשובה.

כעת כל גרמני שחי במערב גרמניה חייב היה לדעת מה קרה באושוויץ. אין זה מפתיע אפוא שתומכי המחאה הפוליטית הטרנס לאומית המזוהה בדרך כלל עם שנת 1968 בגרמניה התייחסו למעורבות של דור ההורים בתקופת הדיקטטורה הנאצית. בשנות השבעים, עם הקרנת סדרת הטלוויזיה האמריקנית העלילתית "שואה" ברחבי העולם, חדר סיפורה של משפחת וייס לכל חדר מגורים ב(מערב) גרמניה. כמו כן נכנס לשימוש בגרמניה ובעולם המושג "שואה" המתאר את השמדת העם היהודי. הנוסחה הקצרה של "לעולם לא עוד!" שנוצרה באותו הזמן מזכירה לעולם שיש ללמוד מההיסטוריה.

בשנת 1985 נשא נשיא גרמניה דאז, ריכרד פון וייציקר, נאום היסטורי שבו אמר כי 8 במאי, יום הכניעה של גרמניה, הוא "יום השחרור". הוא קבע את האחריות ההיסטורית של הגרמנים. קביעה זו הייתה מנוגדת למדיניות של הקנצלר. מנקודת מבטו של הלמוט קוהל הפושעים והקורבנות זכו להנצחה משותפת, כפי שזה בא לידי ביטוי למשל באנדרטה המרכזית של הרפובליקה הפדרלית גרמניה "Neue Wache" בברלין. האנדרטה מוקדשת ל"קורבנות המלחמה והעריצות". במרכז האנדרטה יש פסל של פייטה מאת קתה קולוויץ העמוס בסמליות נוצרית. קולות ביקורתיים סברו שהאנדרטה אינה מנציחה יהודים אלא חיילים גרמנים.

עיסוק רב בזיכרון בשנות התשעים

גרמניה המאוחדת הייתה מדינה של ניגודים. בעוד שתלמידי בית ספר למדו על "הרייך השלישי", ביצעו כנופיות ניאו-נאציות במזרח גרמניה ובמערבה מעשי אלימות גזעניים, הרגו ופצעו אנשים רבים. עם תום המלחמה הקרה התבססה נקודת מבט היסטורית על הסוציאליזם הקיים במזרח גרמניה, שנתפס בעיני חלקים באוכלוסייה כ"דיקטטורה השנייה" וכך הפכה התקופה הנאצית לעניין יחסי. 

לצד ההתפתחויות הללו החל עיסוק רב בסוגיית הזיכרון שבא לידי ביטוי באתרי הנצחה ויוזמות הנצחה רבות. הסרט ההוליוודי "רשימת שינדלר" זכה לאחוזי צפייה גבוהים. התערוכה הנודדת ביוזמה פרטית, "פשעי המלחמה של הוורמאכט", זכתה לקהל מבקרים רב, אך חלקים נרחבים בקרב האוכלוסייה הגרמנית מתחו עליה ביקורת חריפה משום שהפריכה את המיתוס שלפיו הצבא הגרמני לא היה מעורב בהשמדת היהודים אלא עסק רק במלחמה. הממשלה הפדרלית דאז, קואליציה של המפלגה הסוציאל דמוקרטית ומפלגת הירוקים, החלה לעסוק בפיצויים לעובדי כפייה. למרות שהמלחמה התרחשה לפני יותר מחמישים שנה, גרמניה כמעט ולא שילמה פיצויים אישיים. לכן בשנת 2000 הוקמה הקרן "זיכרון, אחריות ועתיד". לאחר שסיימה הקרן לשלם תשלומים לאותם ניצולים שעוד ניתן היה להגיע אליהם, היא מוקדשת כיום לזכרם של קורבנות הנאצים.

פטריוטיות חדשה

בשנות האלפיים נמשכה ההתעניינות הרבה בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. ספרים, סרטים תיעודיים ותוכניות אירוח עסקו יותר ויותר בגירוש הגרמנים ובהפצצת הערים הגרמניות. מעניין לציין כי מונדיאל 2006 שנערך על אדמת גרמניה עם הסיסמה הפופולרית "העולם מתארח אצל חברים" היה בסימן של פטריוטיות חדשה. היו שהביטו בדאגה לעבר ים הדגלים בשחור, אדום וזהב. אחרים לעומתם הביעו התלהבות. בשנים אלו רצו הגרמנים להניף דגלים כמו אזרחים במדינות אחרות בעולם ולהיות גאים בארצם.

האמביוולנטיות של תקופה זו באה לידי ביטוי אולי באופן הברור ביותר בעובדה שבאותו אקלים חברתי ופוליטי אפשר היה להתחיל בבניית "האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו" בברלין, שהפכה לסמל חשוב של עיר הבירה החדשה. אט אט נוספו עוד אנדרטאות המנציחות קבוצות אחרות של נרדפים על ידי המשטר הנאצי, למשל סינטי ורומה, הומוסקסואלים או קורבנות המבצע הרצחני "T4", שבו הרגו הנאצים ילדים ומבוגרים נכים וחולי נפש. משנת 2018 דנים בצורך בהקמת אנדרטה לזכר הקורבנות הפולנים של המלחמה והכיבוש.

הנרטיב של ההתמודדות המוצלחת מתחיל להיסדק

ההתמודדות עם העבר הייתה וממשיכה להיות אמביוולנטית בגרמניה. שאלות בנוגע לפשעים מחד ולסבל של הגרמנים מאידך קשורות לשאלת האחריות ההיסטורית. המודעות לכך שגרמניה והגרמנים נושאים באשמה באופן ברור במה שקרה בתקופת השלטון הנאצי נוצרה רק כעבור כמה עשורים והיא משקפת יותר זיכרון ממלכתי מאשר את הלך הרוח של אזרחים גרמנים. הדיון בסוגייה נמשך גם היום ביתר שאת, במיוחד בקרב חלקים בחברה, בראש ובראשונה בקרב מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD), שמערערת על אופן ההתמודדות. הנרטיב של "התמודדות מוצלחת" בגרמניה מתחיל להיסדק. יש לבחון אותו בביקורתיות בשנת 2020.