סוציולוגיה וזיכרון
מעשה הזיכרון טומן בחובו תמיד גם שכחה

על "Memory Studies" ועל גבולות הזיכרון - גישות חדשות לחקר עבודת הזיכרון בהיבט החברתי.
 

מאת מיכאל היינליין

כיצד אנו זוכרים? איך נוצר זיכרון קולקטיבי? מהו תפקידה של השכחה? במשך תקופה ארוכה לא עסקה הסוציולוגיה מספיק בסוגיית הזיכרון. עם זאת יש למנות את מוריס הלבוואך, צרפתי שחי ועבד בברלין, וייסד תחום מחקר חדש - חקר הזיכרון החברתי תרבותי. בעקבות מותו במחנה הריכוז בוכנוולד בשנת 1945 חדלה הסוציולוגיה מהעיסוק בהתייחסות החברתית לעבר.

ייתכן שהדבר נובע מגישה בסיסית של הסוציולוגיה בשלהי המאה ה-19: המודרניות של תיאוריות סוציולוגיות, דוגמת התיאוריות של מקס ובר או קרל מרקס, באה לידי ביטוי בעובדה שהן מתמקדות בהווה ובתסריטים עתידיים אפשריים. זיכרון והיזכרות נראים כעבר וכמסורת שאבד עליהם הכלח. זה מפתיע לנוכח העובדה שדווקא מדינות הלאום המודרניות מטפחות תרבות זיכרון באופן אינטנסיבי. עם זאת השאירו את החשיבה על זיכרון קולקטיבי או פוליטי בעיקר לחוגים להיסטוריה. עובדה זו צפויה להשתנות.

דקת דומייה כאתר זיכרון

השלב שבו לא היה עיסוק של מדעי החברה והתרבות בתחום זה הסתיים במאה העשרים. שדה המחקר של "לימודי הזיכרון" התפתח תחת הרושם של דור הולך ונעלם  של עדים מתקופת מלחמת העולם השנייה, חדירה תקשורתית הולכת וגוברת של זיכרון אישי וקולקטיבי ואפשרויות חדשות לאחסון דיגיטלי של מידע. גישת מחקר בינתחומית זו עוסקת בראש ובראשונה בתופעות של זיכרון כדי לתאר, לבחון או לסווג אותן. כך לדוגמה המושג מחוזות זיכרון, שהציג ההיסטוריון הצרפתי פייר נורה, זכה להדים רחבים. המושג מתאר את כל מה שחברות מודרניות אוחזות בו כעוגן משותף של זיכרון. לא מדובר אך ורק באתרים במובנה הצר של המילה, כמו אתרי זיכרון ואתרים היסטוריים אלא גם בדקות דומיה, המנונים או חגיגות וטקסים הקשורים לעבר.

בעקבות זאת החל חקר הזיכרון בתחום הסוציולוגיה לעסוק גם בסוגיות שבנוסף לזיכרון הקולקטיבי של התקופה הנאצית, מפנות את הזרקור גם אל הזיכרונות החברתיים של המשפחה, המדע, הגוף, הארגון או האינטרנט. המשותף לכל הגישות הללו הוא האמונה כי ללא זיקה משמעותית לעבר אין אפשרות להבין את ההווה וכן כל פעולה המכוונת לעתיד.

מנקודת מבט מסוימת  

נבדוק כדוגמה את האופן שבו תלמידים.ות לומדים על העבר הנאצי: לצד המידע ה"יבש" מספרי ההיסטוריה ישנם זיכרונות מעובדים באמצעי התקשורת כפי שהם באים לידי ביטוי בסדרות או בסרטים, בסיפורים שעוברים במשפחה ובמידע מביקורים במוזיאונים ובאתרי הנצחה. התלמידים.ות בונים לעצמם תמונה מובנת של העבר מתוך מקורות שונים. מקורות אלו מציגים נקודת מבט מסוימת על העבר והם עצמם תוצאה של תהליכי הבניה חברתית. תמונה זו והאופן שבו היא נוצרת אינם מוגבלים לשיעורי ההיסטוריה בבית הספר. תמונה זו נחקקת בתפיסה ובזהות העתידית של התלמיד עצמו, כבן למשפחה שבה הסב היה או לא היה נאצי, כתומך במפלגה מסוימת וכאזרח גרמני. ברור גם שבוחרים מה לזכור. סלקטיביות זו נובעת מהעובדה שהפרט זוכר דברים מסוימים מנקודת מבט מסוימת במסגרת חברתית מסוימת. עם זאת הפרט אינו זוכר דברים אחרים.
 
כך מתברר תפקידה של השכחה, הצד האחר כביכול של הזיכרון. זיכרונות מלווים תמיד במה שנשכח ואי אפשר לדמיין אותם ללא השכחה. ברור שאנו מבקשים לזכור כדי לא לשכוח. הרצון לזכור נובע מהידיעה שמשהו יכול ללכת לאיבוד באופן בלתי הפיך. עם זאת אין ביכולתנו לזכור הכול. אין הכוונה שלא כל האירועים חשובים באותה מידה. מדובר גם בעובדה שהזיכרון עצמו אינו יכול להכיל את כל פרטי האירועים ולכן צריך תמיד גם לשכוח. אילו היינו זוכרים הכול כחשוב באותה מידה ונזכרים בכל ניואנס וניואנס לא היינו יכולים עוד לפעול - במובן של זיכרון חסר רחמים כפי שתיאר זאת הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס.