פופ של שִׁיר עַם אחרי "שעת האפס"

בשנת 1960 היה אלביס פרסלי כוכב הפופ המפורסם ביותר בעולם. בשנה זו הוא גם שר באחד מסרטיו שיר עם גרמני, שלאחר מכן מכר מיליוני עותקים.

מאת סוניה אייסמן

בסרט "G.I. Blues" משחק אלביס פרסלי חייל אמריקאי שמוצב בגרמניה – ממש כפי שהוא עצמו היה שנתיים לפני כן. באחת הסצנות הוא עורך שיט לילי רומנטי על נהר הריין עם הבחורה שאליה הוא משתוקק, הרקדנית לילי ממועדון הלילה "קפה אירופה" שבפרנקפורט, שעל שמו נקרא הסרט בגרמנית. לאחר מכן נקלעים השניים למופע תיאטרון בובות לילדים. כאשר עומד להתנגן שיר, הפטיפון מפסיק לעבוד. אלביס, בדמות החייל טולסה מקלין מחיל השריון, קופץ באומץ ושר עם הבובה הנשית, תוך כדי פלירטוטים וחיוכים, בגרסה שהיא חצי אנגלית וחצי גרמנית של שיר העם השוואבי העתיק "Muss i denn, muss i denn zum Städtele hinaus" ("האם עליי לעזוב, לעזוב את העיירה").

 
השיר, שבביצועו של אלביס הפך לשיר אהבה מתקתק, הגיע בשנת 1961 למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי, תחת השם Wooden Heart. באותה שנה הצליח ג'ו דואל לעשות את אותו הדבר עם גרסת כיסוי של השיר במולדתו של אלביס, ארצות הברית, וכך גם טוניו ארטה עם הגרסה המתורגמת לספרדית "Corazón de Madera". בגרמניה נמכרו תוך זמן קצר 400,000 עותקים של Wooden Heart, למגינת ליבן של תחנות רדיו מסורתיות כמו הרדיו הבווארי. תחנה זו סירבה לחלוטין להשמיע את השיר, משום שטענה כי רק "ביצוע אמיתי" בא בחשבון, ולא "זיהום של שירי עם גרמניים". דבר זה לא מנע מהשיר "Muss i denn..." להפוך לשיר העם הגרמני המפורסם ביותר בגרמניה וברחבי העולם. בעשורים הבאים השיר זכה פעם אחר פעם לביצועים של ענקי להיטים ושנסונים כמו היינו, מיריי מאתיה, ננה מושקורי, רוי בלאק, קרל גוט והנס וודר. לשיר יש יותר מ-40 גרסאות כיסוי. אפילו צ'אבי צ'קר הציג בשנת 1962 גרסה איטית מאוד, תחת השם "Twist doch mal mit mir", שלא הזכירה במאום את אווירת רחבת הריקודים המלהיבה של להיטי הטוויסט הרגילים שלו.

הייתה לכך סיבה טובה, שכן גרסת המקור של "Muss i den" מדברת על פרידה עצובה, שבה עלם צעיר נפרד לשלום מאהובתו, לא לפני שהוא מבטיח להינשא לה כאשר ישוב אחרי שנה, למרות ש"בחוץ יש הרבה בחורות". בשנת 1827 פורסם לראשונה עיבוד לשיר על ידי פרידריך סילשר, לפי גרסה עממית שוואבית. השיר, שהיה אהוב על מטיילים וחיילים, הפך עד מהרה לפופולרי לא רק בגרמניה, אלא גם ברחבי העולם, כפי שמעיד התרגום האנגלי המוקדם "Must I, then? Must I, then? From the town must I, then? " מאת הנרי ויליאם דולקן משנת 1856. לאורך השנים, השימוש בשיר והאופן שבו הוא התקבל היו מעורבים וסימלו את ההיסטוריה הגרמנית: בשנת 1914, לאור הפופולריות של השיר בקרב תנועת ה"וונדר-פוגל" הגרמנית, השיר הוכנס לספר השירים של אגודת המטיילים היהודית "בלאו-וייס". שישיית הא-קפלה הברלינאיתComedian Harmonists, שפעלה משנת 1928, שרה את שיר העם עד לגירושם של שלושת חבריה היהודים מגרמניה הנאצית, ונכנסה להיסטוריה עם ההקלטה הרשמית הראשונה שלו. אך בה בעת, השיר שמאז מלחמת העולם ועד היום מושמע בטקסי שחרור של חיילים או בהוצאה משירות של צוללות, שימש גם כדי ללעוג באופן ציני ליהודים ולמתנגדי משטר. כך, למשל, בעיר אופנבורג שבדרום גרמניה, אולצו יהודים בשנת 1938 לשיר את השיר במהלך הטרנספורט למחנה הריכוז דכאו, ולדקלם בעודם צועדים אל הרכבת את השורות שעוּותו מהשיר המקורי: "כשאחזור, כשאחזור, כשלעולם לא אחזור".

האם היוצרים של G.I. Blues היו מודעים להקשר ההיסטורי הזה, כאשר ליהקו לתפקיד מפעיל הבובות בסצנה שתוארה כאן את השחקן היהודי לודוויג שטיסל, שנולד בבורגנלנד שבאוסטריה ונמלט לארצות הברית? אולי לא, אבל העובדה ששטיסל – כאן בהופעתו הקולנועית האחרונה – הוא זה שנותן באמצעות האקורדיון שלו את האות לתחילת השיר, שאותו שר חייל אמריקאי (שחקן וגם חייל אמיתי כאחד), ממחישה באופן ברור בידי מי נתונה הסמכות לפרש את השיר מכאן ואילך.