תרבות זיכרון
קל יותר להזדהות עם גורלו של אדם אחד
לעיתים קרובות נשמעת הטענה שצעירים אינם מתעניינים בהיסטוריה. אולם מחקרים דווקא מראים כי הם מגלים עניין רב בתקופה הנאצית, אך לא פעם חסר להם ידע. אולריקה ינסן היא מנהלת המחלקה לחינוך נוער באתר ההנצחה במחנה הריכוז לשעבר נוינגמה Neuengamme בהמבורג. היא משוחחת על השינוי שחל בעשורים האחרונים ועל האופן שבו ניתן להעביר ידע המותאם לגיל.
אולריקה ינסן, את מדריכה תלמידים המגיעים לסיור באתר ההנצחה של מחנה הריכוז לשעבר נוינגמה. כיצד את חווה את הסיורים האלה?
לעיתים קרובות יש לנערים.ות בני ה-15 או 16 דימויים שגויים. לרבים מהם יש ידע חלקי בלבד והם לא רואים את התמונה המלאה. לא פעם מתייחסים להיטלר כאל התגלמות הרשע, האשם היחיד בכול. ראשית אנו עושים סדר: זה לא היה בדיוק כך. אנשים רבים בחרו בהיטלר ולא מעטים סייעו לו. לדוגמה ילדים אומרים שלמדו כי אנשי האס אס לא עשו זאת מרצונם. זו טעות: ידוע שלא היו שומרים של מחנות ריכוז מקרב אנשי האס אס שלא עשו זאת מרצונם. בשלב הבא אנו משוחחים איתם על חופש פעולה: גם אם אדם נאלץ לעבוד במחנה ריכוז, הוא לא היה חייב להתאכזר לאסירים.
מדובר בנושאים קשים. כיצד את מצליחה לתווך אותם לבני הנוער?
בשלב הראשון אנו מקשיבים לשאלות שלהם. אנחנו מתמקדים בסיפורים אישיים שכן קל להם יותר להזדהות עם גורלו של אדם אחד. כך הם מוצאים קשר אישי. המוטו שלי הוא: מצד אחד לא להציף אותם במידע על מה שקרה ומצד שני גם לא להסתיר מהם. במשך תקופה ארוכה הקרינו באתרי הנצחה רבים של מחנות ריכוז את הסרט על השחרור מברגן בלזן. הסרט התיעודי מבוסס על צילומים של הצבא הבריטי כשהוא שחרר את המחנה בשנת 1945. כבר תקופה ארוכה שאנו לא נוהגים כך. אנו מצליחים לייצר קרבה רבה יותר לנושא באמצעות סיפורים אישיים מאשר באמצעות סרטים המתעדים אכזריות וזוועות, דבר הגורם לאנשים להתנתק. אנו מאפשרים לאנשים מרחב לפתח רגשות משלהם למה שקרה פה.
כיצד אתם עושים את זה?
אנו מסבירים את הרקע למה שאירע: מדוע האס אס פעל כפי שפעל. האופן שבו מחנה הריכוז התנהל לא היה נתון ליד המקרה. הם ידעו בדיוק מה הם עושים ומדוע. לעיתים יש להביט בדברים מלמעלה. דברים רבים ניתן להסביר לנוער באמצעות תופעות כמו הרחקה והדרה. ארגון האס אס פעל במחנות הריכוז באמצעות העיקרון "הפרד ומשול", עיקרון שעובד תמיד.
למה הכוונה בעיקרון "הפרד ומשול"?
אני מחלקת את התלמידים לכמה קבוצות ומתייחסת אליהן באופן שונה. מה קורה? הפרדה. תלמידים מבינים זאת היטב ומיישמים זאת במצבים דומים בכיתה: התלמיד האהוב בכיתה שזכה תמיד ליחס מועדף מקבל פתאום יחס שלילי למרות שהוא בעצם נחמד. נוצרת קנאה והלכידות נעלמת. פה במחנה הריכוז היה מדובר בחיים ומוות. כל פיסת לחם שאדם קיבל או לא קיבל הכריעה. כך בני הנוער מבינים מדוע כמעט ולא היה מרד במחנות ריכוז.
תלמידים מתבוננים בקרון רכבת היסטורי, המסמל את תחנת הרכבת לשעבר של מחנה הריכוז נוינגמה.
| צילום: © picture alliance/dpa/Markus Scholz
את עובדת פה באתר ההנצחה כבר ארבעה עשורים. מה השתנה במהלך השנים?
לא השתנה הרבה, אם כי בני נוער בשנות התשעים עוד נפגשו עם ניצולי שואה. אם איש זקן עומד ומספר את סיפור חייו במקום הזה שבו התרחש האירוע, אפילו הנער השובב ביותר משתתק. כשניצולים מדברים, הנוער מבין פתאום שמדובר באירועים שקרו באמת. היום כמעט לא נותרו עדים שיכולים לספר את סיפורם. אנו מקרינים להם קטעי ראיונות עם עדים, אך הקשר הישיר חסר. עם זאת ניכר שהצעירים עדיין מגלים התעניינות.
מהי ההמלצה שלך לבתי ספר?
אני חושבת שהדרך הטובה ביותר היא לעסוק בנושא באמצעות סיפורים אישיים. כמו כן יש להציג את ההקשר: כאשר מדברים על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שקיבלה עצרת האומות המאוחדות בשנת 1948, יש לומר כי זו הייתה תוצאה הגיונית של מלחמת העולם השנייה. על צוות ההוראה להציג את מה שאירע לא כדבר שלם וגמור - בלי שום קשר לתקופה בהיסטוריה שאנו עוסקים בה - אלא להראות קשרים ונקודות דמיון לאירועים אחרים ולתקופות אחרות.
כיצד ניתן להנגיש את עבודת הזיכרון לבני נוער?
כבר שנים רבות שאנו משתפים את הקהל בפרויקטים שלנו באופן פעיל: למשל כשאנו מתכננים אתר הנצחה חדש אנו מספרים לצעירים משהו על תולדות המקום ושואלים אותם: כיצד אתם רוצים שעבודת הזיכרון שלכם תיראה? איך המקום צריך להיראות כך שהוא ידבר אליכם? שיתוף הקהל בפרויקט הוא הדבר המרכזי. אין הכוונה שצריך ליישם בדיוק את כל רעיונות הקהל, אך טוב להקשיב לאנשים ולהתייחס לרעיונות שהם מעלים. כך הצעירים מרגישים שמתייחסים אליהם ברצינות. זה הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות. גם בשיעורים בכיתה.