מיזוגניה מופנמת
שנאת הנשים שבתוכנו

רבים מניחים כי אפליה מגיעה מבחוץ. אולם כולנו מפנימים מיזוגניה. מהיכן זה מגיע?

מאת אנה רוזנוואסר

נוטים לייחס מיזוגניה, כלומר בוז לנשים ולכל דבר נשי, לגברים. עם זאת לרוב לא מדגישים מספיק מרכיב אחד הממלא תפקיד מהותי בחברה סקסיסטית: גברים ונשים כאחד מפנימים מודלים מזיקים של חלוקת תפקידים. הדבר מוביל לכך שבאופן פרדוקסלי לכאורה גם לנשים יש השקפת עולם הכוללת שנאת נשים, כלומר הן מפנימות את הבוז לנשים. כנערה הוצאתי את כל דמי הכיס שלי על קונצרטים בעיר הקרובה למקום מגוריי. ללהקות שהערצתי היו שני מאפיינים משותפים: השם שלהן התחיל בתווית היידוע "ה" והיו בהן רק גברים. לא ראיתי שום דבר רע בחלוקה המגדרית הזאת. להפך: התגאיתי בכך שלא האזנתי לאותן מוזיקאיות שסומנו ככוכבות פופ זולות. אני עדיין זוכרת שאהבתי את התפקיד הזה: הייתי שונה מהבנות האחרות. הדוגמה הזאת אינה מקרה בודד. נערות ונשים רבות מעוניינות להדגיש את הרב-ממדיות והאינדיבידואליות שלהן באמצעות בידול מהדימוי הנשי הנפוץ.

”אני שונה מנשים אחרות" היא אמירה שהן משתמשות בה כדי להאיר את האישיות שלהן באופן חיובי. מעודדים נשים לחשוב כך באמצעות משפטים כמו "את שונה מנשים אחרות" - וכך בעצם מפחיתים בערכן של “נשים אחרות". אנו גדלים עם חלוקת תפקידים מגדרית, תפקידי מגדר שעמוסים בדימויים מזלזלים של נשים: נשים זולות ושטחיות, בלונדיניות טיפשות, מכשפות מכוערות. כשמדובר בתפקידים חיוביים חסר להם לא פעם עומק: נסיכה שרק חוטפים אותה, מצילים או מנשקים אותה כדי שתתעורר מנשיקה מציעה רק מעט פוטנציאל להזדהות. אין פלא אפוא שבמוקדם או במאוחר אנו מתרחקים מדימויים אלו שכן מי מעוניין לקבל על עצמו את התפקידים הללו?

אפליה בקרב הקבוצה עצמה

רוב האנשים סבורים כי אפליה היא רשעות שמתחילה מהרוב ומשפיעה על המיעוט. לרוב איננו מתארים לעצמנו במונח אפליה שהקבוצה המופלה תורמת בעצמה לאפליה. כולנו גדלים בעולם שמציג נשים באופן משפיל בדרך כלל. עובדה זו משפיעה לא רק על דימוי הנשים בקרב גברים אלא גם בקרב הנשים עצמן. היכן נשים אמורות להיחשף לדימוי חיובי, רב-ממדי ומעצים של המגדר שלהן אם נתח עצום של נרטיבים חברתיים הוא שלישי, חד-ממדי ומקטין?

מקרה בוחן: סרטי דיסני - מדוע לדמויות של נשים יש כל כך מעט זמן דיבור

בואו נסתכל על דמויות החביבות על הקהל מהתרבות הפופולרית: סרטי דיסני. ישנן סטטיסטיקות המשוות בין זמן הדיבור של דמויות של נשים לעומת אלה של גברים. (יש לציין שכמעט כל דמות, בין אם מדובר בחיה אמיתית או ביצור מהאגדות, היא מגדרית.) העובדה שדמויות של גברים בספר הג’ונגל מדברות 98% מהזמן אינה מפתיעה במיוחד. אולם מה קורה בסרטים שבהם נשים מגלמות תפקידים חשובים? יסמין בסרט אלדין מתגוננת מפני פטרנליזם. זמן הדיבור של הגברים מגיע ל-90 אחוז. דוגמה מאירת עיניים היא זו של מולאן: בסרט בעל אותו השם, הנערה מצילה כמעט את סין כולה. וכמה זמן דיבור גברי יש למעשה הגבורה הזה? 75%. דוגמה מובהקת אף יותר: הדרקון הקטן (ממין זכר) שלה מדבר כפול זמן ממולאן. אפילו כשנסיכת דיסני מצילה את סין כולה היא עדיין עומדת בצילו של דרקון קטנטן ומעצבן בהיבט של השפה.

זה נשמע אולי מצחיק או בלתי מזיק. עם זאת נשאלת השאלה כיצד צורות הייצוג הללו מעצבות לא רק את דימויי הנשים אצל גברים, אלא אף את המיזוגניה שנשים עצמן מפנימות. אם התרגלנו לכך שאפילו גיבורות נשים בסרטי הילדים שלנו “זוכות” בקושי לרבע מזמן הדיבור, מה אנו חשות כלפי נשים שמעיזות לתפוס חצי מזמן הדיבור? שלא לדבר על יותר? הקלישאה שלפיה נשים מדברות יתר על המידה ואין להן באמת מה לומר נותרת בעינה. אין פלא: אם אנו כמעט לא נחשפות לדמויות נשיות מדברות, אנו ממהרות להרגיש לא במקום כשאנו מעיזות לדבר. לא רק זמן הדיבור מסייע להפיץ דימויי נשים. מספיק לצפות בדמויות של נשים מרושעות על המסך. הנשים הרעות - לא רק בסרטי דיסני - מסומנות ככאלה באמצעות מאפיינים ברורים. לעתים קרובות יש להן קול עבה, לעיתים הן שמנות ולפעמים יש להן שיער קצר. אפשר לחשוב, למשל, על דמותה של אורסולה, מכשפת הים, מהסרט “בת הים הקטנה”. בקיצור: נשים רעות הן בדרך כלל נשים מכוערות. מכוער הוא כל מה שאינו רזה, צעיר ובלתי מזיק. אנו מפנימים את הדימויים השליליים הללו של נשים בד בבד עם דימוי יופי מסוים. היקף המותן של נסיכה "טובה" משתווה בערך לזמן הדיבור שלה. 

איפור רב מדי, דגש רב מדי על הגוף - הגבולות הצרים של הנשיות

מלמדים נשים באופן מדויק כיצד עליהן להיראות באמצעות דימויים במדיה ועל פי קטלוג צר של מה שנחשב ל"נשי". בה בעת ישנם כללים לא כתובים מתי הנשיות הופכת לנשית מדי. נשים עם איפור רב מדי נחשבות לנואשות. אם נשים לובשות בגדים המבליטים את גופן יתר על המידה הן נחשבות לקלות להשגה. בשפה שלנו יש מילים רבות המתארות את כל השגיאות שאישה יכולה לשגות בהן:  פרוצה, יצאנית, זונה, מכשפה, גברית. הנרטיבים הללו מעצבים נשים שמפנימות ומשחזרות את נקודת המבט הביקורתית הזאת על עצמן ועל בנות מינן

הדבר החמור במיזוגניה מופנמת הוא שהיא אינה בהכרח מורגשת כאפליה או אף כדבר שלילי. שנאת נשים מופנמת נראית לאנשים רבים כדעה אישית של אדם. לא קל להבין שמדובר בעניין מובנה. כתוצאה מכך לעתים קרובות נשים תורמות לדיכוי שלהן עצמן. אמנם הן אינן נושאות באחריות העיקרית אולם הן משחזרות את הפיחות במעמדן. הן משחזרות את העוינות שלהן כלפי עצמן, את הסקסיזם.

שנאת נשים מופנמת הולכת יד ביד עם חוסר סולידריות. כאן טמון הפתרון לבעיה: אפשר ללמוד להיפטר משנאת נשים מופנמת כשמתוודעים לסולידריות נשית, למגוון הנשי והאנושי. באמצעות ייצוג ונורמליזציה של דרכים שונות ומגוונות להיות אישה. זה מחדד את החושים, מעצים ומחזק לקראת המאבק הבא בדרקונים.