אנאבל הירש
על נשים ועל חפציהן

חייהן של נשים בעבר מוצגים לעיתים תכופות כשגרתיים ומשמימים. הירש מתנגדת לתזה הזאת ומתארת את תולדות הנשים ברגישות ובגיוון באמצעות מאה חפצים.

מאת אנה ברכטנברייטר

© Kein & Aber לפני מספר חודשים החל טרנד בטיקטוק בשם "ההיסטוריה חוזרת על עצמה". רואים נשים העוסקות לכאורה בעניינים יומיומיים: קולעות צמות, קוראות ספרים, סורגות - ולאחר מכן הן משוחחות על הנושא עם "אישה מן העבר". הן הגיעו למסקנה שנשים עשו את אותו הדבר למרות שהן חיו בתקופות שונות. הסרטונים העניקו לצופים.ות תחושה של חיבור והבנה וגם מעט מלנכוליה.

בדיוק כך מרגישים כשקוראים את ספרה של אנאבל הירש: תולדות הנשים בראי מאה חפצים.
זהו ספר עיון המתנגד להיסטוריוגרפיה המקובלת, שבה שומעים בעיקר על גברים מדהימים שהגיעו להישגים מרשימים. על נשים קוראים פחות, אולם אין זה אומר שנשים לא השפיעו באופן פעיל על ההיסטוריה העולמית. עם זאת, פרט לכמה חריגים, ראו בהן רק דמויות פסיביות ולא כאלה הנוטלות את גורלן בידן. על כך מעיד גם סיפור שהמחברת מביאה בהקדמה לספר. כשסיפרה למכר שלה על הרעיון לכתיבת הספר הוא התבדח בזלזול: "נשים וחפצים? הרי נשים הן חפצים!"

החלק האישי של ההיסטוריה

ב-400 עמודים משעשעים העיתונאית הגרמנייה-צרפתייה מוכיחה כי נשים לא היו אובייקטים בהיסטוריה בשום אופן, אלא פעילות וחכמות. היא כותבת על החפצים הקטנים, על אותו חלק אינטימי ואישי הנעדר לא פעם בכתיבה ההיסטורית: מספריים, קמעות, תיקים, מחוכים, דילדואים ועוד - חפצים שריגשו, ליוו ושחררו נשים. לדברי המחברת, אוסף החפצים המוצג בספר הוא אישי וסובייקטיבי והוא מושפע באופן מובהק מהרקע שלה.

המחברת מקדישה שלושה עמודים לכל חפץ. עולה בידה להחיות את הסיפורים השגרתיים לכאורה מאחורי החפצים. סיפורים אחדים מוכרים ואילו אחרים מפתיעים. כל ההסברים בספר מחכימים. הירש מבקשת להראות עד כמה ההיסטוריה הנשית מגוונת ולא ליניארית.

הקורא מתלווה אל המחברת במסע המתחיל בשנת 30,000 לפני הספירה, עובר במאה העשרים המוצגת בפירוט ומסתיים  בשנת 2017. הצילומים בספר הם בשחור-לבן והרקע של הדפים הוא ורוד. אפשר להתרשם, למשל, מצילומים של עצם הירך שהחלימה, מסכה לריקוד מכשפות, גביעונית לתקופת המחזור של האישה וטבעת של קים קרדשיאן.

בפרק על מה שמכונה קמע נגד לילית אפשר להתוודע לאישה הראשונה בתולדות הדת בשלב מוקדם יחסית בספר ובציר הזמן של המחברת. לפי המסורת היהודית  אשתו הראשונה של אדם הייתה לילית (ולא חוה), אישה מורדת שלא צייתה לבעלה ובעקבות כך עזבה את גן העדן. היא עברה דמוניזציה והוצגה כרוצחת תינוקות, הרוע בהתגלמותו, אשת השטן. לפי האמונה קמע יכול להגן מפניה. למרבה המזל חוותה לילית קאמבק בשנות השישים והפכה למודל לחיקוי עבור פמיניסטיות יהודיות כאישה חופשייה שלא ניתן לשלוט בה.

שנים רבות מאוחר יותר ובעמודים הבאים בספר מגיעים לשנת 1900. ניתן לראות תמונה של סיכת כובע לא בולטת. מה הקשר שלה לספר? אביזר אופנתי חד זה הטיל אימה על  גברים בערים הגדולות במערב אירופה משום שנשים היו משתמשות בו לעיתים כאמצעי להגנה עצמית. לדוגמה, בשנת 1903 דקרה לאוטי בלייקר אדם שהטריד אותה באוטובוס מספר פעמים באמצעות סיכת הכובע שלה באורך 8 ס"מ. הסיפור אף הגיע לעמודו הראשון של העיתון.

קשר לעבר

בין אם מדובר בפפירוס של סאפפו מהמאה השביעית לפנה"ס או באופניים משנת 1889: הירש מצליחה בספרה לייצר קרבה לנשים מן העבר והיא עושה זאת ברגישות רבה. הקוראים.ות נקשרים.ות אליהן באופן טבעי ובלתי מוסבר. כועסים ביחד איתן, סובלים איתן או מעריצים אותן על אומץ ליבן ותבונתן. המחברת מאירה בזרקור את הנסתר, את אותו מרחב אישי שהיה במשך תקופה ארוכה הבית היחיד עבור נשים רבות. היא מראה שנשים באותה תקופה לא היו כה פסיביות כפי שנהוג לחשוב היום. לנשים בעבר הייתה נוכחות, כפי שכריסטינה הרטהאור מתחנת הרדיו SWR2 מציינת בהתייחסותה לספר: "הן תפסו את מקומן בהיסטוריה, הן הניעו הניעו, שינו ועיצבו דברים. בראש ובראשונה הן הותירו עקבות שניתן להבחין בהם אם מעוניינים בכך."

בסוף הקריאה מניחים את הספר בצד, אולם המחשבות על הנושא נותרות בעינן: אילו חפצים היינו בוחרים ברשימה זו של מאה חפצים? כיצד רשימה כזאת תיראה לאחר שנת 2017? אילו עקבות נשים מותירות אחריהן? האם אלה עקבות רועשים ומעוררי תשומת לב כמו הכריכה הכתומה - ורודה בוהקת של הספר עצמו? ימים יגידו.