תרבות הפופ המוקדמת
קפקא בקולנוע

בתחילת שנות העשרים היה הקולנוע דבר חדש וסנסציוני - קפקא התרשם עמוקות מעולם זה. בכתביו יש אינספור אזכורים לחוויותיו של קפקא מהקולנוע. 

מאת אליס ארונובה

פרנץ קפקא (1924-1883), יליד פראג, חווה את ראשית ימי הקולנוע והיה מוקסם מהסרטים הראשונים. מנקודת מבט של היום מדובר במה שהיה מכונה "סינמטוגרפיה פרימיטיבית" משום שלסרטים היה לעיתים קרובות אופי של צהובון. למרות זאת היה קפקא מוקסם מהסרטים האלה, כפי שכתב ביומניו ובמכתביו לארוסתו, פלציה באואר. לדברי הנס צישלר, סופר ושחקן תיאטרון גרמני, הערותיו של קפקא נכתבו בטון נרגש, מלא תשוקה ולעיתים אף מלנכולי.

קולנוע כהסחת דעת ואטרקציה

כבר בעשור הראשון של המאה העשרים הפך קפקא להיות שוחר קולנוע. עדיין לא ראו בז'אנר הקולנוע, שרק החל את צעדיו הראשונים בעולם, סוג של אמנות, וסופרים רבים סירבו לעבוד על תסריטים עם יוצרי קולנוע. הם לא האמינו באיכות העיבודים הקולנועיים של יצירותיהם ולא רצו לתמוך בסרט, שאותו כינו "אטרקציה של ירידים", בניגוד לתיאטרון. המצב החל אט אט להשתנות רק בעשור השני של המאה העשרים כשראו בסרטים עלילתיים אמנות ולא רק בידור קל.

modré štiky ברחוב קרלובה היה בית הקולנוע הקבוע הראשון בפראג. אמן האשליות ויקטור פונרפו ייסד וניהל אותו החל משנת 1907. הוא העשיר את הצגות התיאטרון שלו בהקרנות סרטים וגם העיר על סרטים אילמים באופן מבריק. על עלוני פרסום הוא הבטיח לקהל "תמונות מהחיים ומעולם החלומות העונים על כל הדרישות". קפקא היה אורח קבוע בבית הקולנוע הזה כמו גם בקולנוע אוריינט, שהחל לפעול בשנת 1908 ברחוב היברנסקה בפראג. כעבור שנה בלבד נפתח בית קולנוע חדש בפראג, קולנוע לוצרנה האלגנטי שהיו בו קברט ובית קפה. הוא עדיין פעיל גם היום: פסטיבל הקולנוע הגרמני (Das Filmfest) מתקיים כאן באופן קבוע. קפקא ביקר בבית הקולנוע הזה לעיתים תכופות לבדו, עם משפחתו או עם חברים. אחד מחבריו הקרובים ביותר של קפקא היה הסופר מקס ברוד, שנזכר לא פעם כיצד הוא וקפקא ביקרו בבתי קולנוע לא רק בפראג, אלא גם במסעותיהם באיטליה, בצרפת ובגרמניה.

 

"השפחה הלבנה" ולהיטים נוספים

הסרט הדני "השפחה הלבנה" (The white slave trade) שביים הבמאי אוגוסט בלום בשנת 1911 היה, בניגוד לסרטים הקצרים הראשונים, ארוך יחסית. זה היה הסרט העלילתי הארוך בתולדות הקולנוע: 55 דקות שלמות, נתון מדהים לאותה תקופה. הסרט משך אמנם קהל רב, אולם הוא לא תמיד התלהב. סיפור האהבה מבית הבושת עורר ויכוח: האם מדובר בקיטש, שיש לאסור את הקרנתו בגלל המיניות המוצגת בו או שיש לראות בסרט דווקא יצירת אמנות קולנועית נועזת. הסופר הצ'כי Jiří Mahen כתב ביקורת על הסרט בעיתון Lidové noviny בשנת 1911: "כל מי שיש לו מצפון בלב ושכל בראש חייב להקיא מהסרט. זו טיפשות קולנועית יוצאת דופן ובגידה בתחושה החברתית שלנו, לא יותר".
למרות זאת קפקא התלהב מהסיפור חסר העלילה אך מלא הרגש, סרט שנראה אקזוטי ויש בו אקשן, מרדפים רבים ויריות על גגות. הוא היה מוקסם מתיאור גורלה של אדית היפה, שנסעה ללונדון כדי לבקר קרובת משפחה. אדית נפלה לידיהם של שודדים על הספינה והגיעה לבית בושת, שם התאהבו בה שני גברים. אבל רק האדם הנכון, מהנדס של ספינת קיטור, הציל אותה בעזרת המשטרה. לקפקא היו חלומות מלאי תשוקה ונוראיים כאחד, הן על אדית התמימה והן על סוחרת העבדים הסדיסטית שהתעללה בה.

קפקא אהב גם סרטים אילמים אחרים מתקופה זו, בעיקר סרטים תיעודיים מוקדמים המציגים את המטרופולין הצ'כי בן מאה המגדלים. כדאי להזכיר כאן את הנסיעה המקסימה של שתי דקות בחשמלית דרך פראג משנת 1908, בבימויו של יאן קריז'נקי, צלם וחלוץ הקולנוע הצ'כי. דרך המצלמה שהוצבה במקור בחלקה הקדמי של החשמלית (קווים 3 ו-7), אנו רואים צילומים המתעדים את האווירה של פראג שאינה קיימת עוד היום: הסכר, הגשרים, לטנה, הנוף המשקיף למצודת פראג ופראג היהודית בזמן השיפוץ, אזור המגורים של קפקא.

קפקא היה מרותק מהסרט התיעודי האיטלקי, תחרות בינלאומית ראשונה של ספינות אוויר (Primo Circuito Aereo Internazionale Di Aeroplane In Brescia, 1909, בבימויו של אדולפו קרוצ'ה), פלא טכנולוגי שתופס את האירוע היוקרתי של הגראנד פרי. הסרט מציג את הכנת המטוסים להמראה ואת המראתם. רואים את האינטראקציה בין המכונאים, מרגישים את הציפייה של 50,000 צופים ואת תשוקם האמיתית של המעצבים ויוצרי הסרטים למטוסים. הסרט חוגג גם את ניצחונו של גלן קרטיס במירוץ האווירי הבינלאומי ב-9 בספטמבר 1909.
קפקא, שהיה אז בחופשה בצפון מזרח איטליה, נכח באירוע עם מקס ברוד ודיווח על החוויה הרגשית: מטוסים בברשיה. הדיווח שלו התפרסם בעיתון היומי של פראג Bohemia: "תורן האותות מראה באותו הזמן שקרטיס יטוס לגראנד פרי של ברשיה. [...] ברגע שמסכימים על כך, המנוע של קרטיס כבר שואג, בקושי מסתכלים עליו, והוא כבר טס מאיתנו, טס מעל המישור המתרחב לפניו, לעבר היערות במרחק הנראים כעת כאילו הם עולים."

עם זאת קפקא לא יצא רק למסעות פיזית, אלא גם באמצעות סרטים. בהקשר זה יש להזכיר את הסרטים האיטלקיים Peschiera, Lago Maggiore, Liguria, Il corse de Mirafiori, מהשנים 1907 עד 1913 (בימוי קולקטיבי), שהוקרנו גם בפראג והציעו לצופים שלהם מגוון של צבעים, כלומר צביעת הצילומים בירוק, כחול, צהוב, ספיה (חום-אדמדם), חום וכו'. הסגנון המדיטטיבי העניק לסרטים התיעודיים מאיטליה אווירה של חופשה, והקהל, כולל פרנץ קפקא, אהב להיסחף בגלי הים וביופיים של האגמים, המערות והאנדרטאות העתיקות. בסיום הסרט הייתה תובנה על מירוצי הסוסים המפורסמים, שהציגו מופע של מפורסמים ושל האופנה דאז - נשים עם כובעים.

ציור שאבד והחיפוש אחר המולדת

ומה בנוגע לקומדיה? כאן נראה כי ההפקה הצרפתית ניק וינטר וגניבת המונה ליזה בבימוים של פול גרבאני וז'רארד בורז'ואה לא חמקה מעיניו (Nick Winter et le vol de la Joconde, 1911): סרט מצחיק באורך עשר דקות שביים שארל פאתה, הבמאי הראשון בעולם. הסיפור מבוסס על אירוע אמיתי שקרה במוזיאון הלובר: גניבת המונה ליזה ב-21 באוגוסט 1911 והחקירה המשטרתית שבאה בעקבותיה ולא העלתה דבר. הציור נמצא, פחות או יותר במקרה, כעבור שנתיים  באיטליה.

מעניין לציין שמספר המבקרים במוזיאון הלובר לא ירד לאחר גניבת הציור היקר, נהפוך הוא: אלפי אנשים נהרו לגלריה כדי לראות את החלל הריק שעל הקיר, ביניהם פרנץ קפקא ומקס ברוד.

במשך תקופה מסוימת הכריז קפקא שהוא ציוני מושבע. בתקופה זו כתב בשבועון הציוני זלבסטווהר Selbstwehr ולמד עברית, אך ידיעותיו בשפה נותרו ברמה בסיסית. לשונו של קפקא הייתה גרמנית באופן מובהק, אם כי הוא שלט גם בצ'כית ובצרפתית. יומניו של קפקא מגלים שהוא אפילו השתעשע עם המחשבה להגר לארץ, לא רק בשל בריאותו הלקויה - האקלים בארץ יכול היה להקל על השחפת שלקה בה - אלא גם בשל החברים שיכלו לתמוך בו כלכלית. וכיצד זה קשור לסרט? בשנת 1921 כתב קפקא ביומנו: "אחר הצהריים סרט ארץ ישראל".
אנו יודעים שמדובר היה בסרט שיבת ציון משנת 1921, שהוא צפה בו בקולנוע ביו לידו ברחוב האבליצ'קובה בפראג. הסרט מתאר את החיים החדשים וההתפתחות הכלכלית של הארץ, כולל המגוון הרחב של העמים וההחלטות הפוליטיות הנדרשות. ירושלים יזמה את הכנת הסרט ומטרתו הייתה להראות ליהודים את המציאות בארץ. לא נדע לעולם עד כמה היה קפקא רציני בנוגע להחלטתו לעזוב את אירופה ועד כמה השפיעה עליו החוויה הקולנועית של הסרט הזה. עבור קפקא ארץ ישראל נותרה נוף בלתי ניתן להשגה, בלתי נגיש, קרוב ורחוק - מרחב דמיוני, סרט.

אולם מהי בעצם המשמעות של סרטים עבור קפקא? אפשר רק להניח הנחות בעניין, אולם דבר אחד ברור: הסופר המפורסם היה מוקסם מהקולנוע והכיר בעל פה את רשימת הסרטים המוקרנים מדי שבוע. הוא ראה בקולנוע יופי ושמחה אך גם סבל. ייתכן מאוד שהסרטים היו מפלט עבור קפקא מבדידותו ומחייו שנראו רגילים למדי במבט ראשון. קפקא, שלמד משפטים, עבד כשכיר בחברת ביטוח בפראג משנת 1908, במרחק צעדים ספורים בלבד מקולנוע לוצרנה, אולם לא היה לו סיפוק בעבודה. "הוא עושה את עבודתו באופן מצפוני, אך משתעמם נורא. הוא מחלק את זמנו הפנוי בין חובותיו בעסקיו של אביו הקפדני, לבין הימלטות עם מעגל החברים ההולך וגדל שלו - בתי קפה, בתי קולנוע, קברטים, בתי בושת - וניסויים ספרותיים חשובים יותר ויותר. הנס צישלר כותב: "כמה פעמים בשנה נמלט קפקא אל הקולנוע בחיפוש אחר משהו שירדים אותו. הוא הולך לקולנוע כדי לשכוח. אין מקום מתאים יותר שבו אפשר להשיג את זה בהנאה".