יונס אנגלמן
הכרזת העצמאות של חנה מרון

חנה מרון הייתה "מלכת הבמה" הישראלית. היא החלה את הקריירה שלה כשגילמה את דמותה של "פצפונת" מתוך ספרו של אריך קסטנר "פצפונת ואנטון" בתיאטרון הגרמני בברלין. בשנת 1933 נמלטה מרון עם משפחתה ומאז היא חיה בארץ. בשנת 1970 נפלה מרון קורבן להתקפת מחבלים פלסטינים במינכן ובשל כך נקטעה רגלה. אף על פי כן המשיכה בקריירת המשחק ולחמה למען השלום. ברברה ילין ודויד פולונסקי שרטטו תחנות חשובות בביוגרפיה שלה ברומן הגרפי שכתבו ואיירו.

כשהלכה חנה מרון לעולמה בקיץ 2014 והיא בת 93 הייתה אומה שלמה באבל על אובדן שחקנית התיאטרון הגדולה של התיאטרון הישראלי. עוד בהיותה מעל גיל 80 קיבלה תפקידים ראשיים בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, שהייתה בין מייסדיו. בישראל הכירו כמעט כולם את כלת פרס ישראל לשנת 1974, פעילת השלום, ידידתם של משה דיין ויצחק רבין והגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי. היא נכנסה לשיאי גינס על קריירת התיאטרון הארוכה בעולם. עם זאת דווקא בגרמניה, המקום שבו החלה קריירת המשחק שלה – בתיאטראות בברלין - היא כמעט ואינה מוכרת. היא נולדה למשפחה יהודייה שהיגרה לגרמניה, אמה ממוצא הונגרי ואביה ממוצא פולני."בעיקר דבר אחד: היי נאמנה לעצמך."

רק במאמרו של וולפגנג קראוסהאר "מתי סוף סוף ישחטו את הפרה הקדושה ישראל?" העוסק בשורשיו האנטישמיים של טרור השמאל הגרמני זוכה מרון לאזכור. אולם אזכור זה אינו מתייחס אליה בראש ובראשונה כאל שחקנית דגולה אלא כאל הקורבן הידוע ביותר של "המאבק הראשון בין לוחמי גרילה ערבים לישראלים בגרמניה המערבית" כפי שכתב שבועון דר שפיגל בשנת 1970. הכוונה הייתה לפיגוע הטרור בנמל התעופה במינכן בפברואר 1970. בפיגוע שכוון נגד נוסעי אל על נרצח אדם אחד ואחד עשר אנשים נפצעו, חלקם באורח קשה. הושלכו לעברם שני רימוני יד. מרון שהייתה אז בת 46 איבדה בפיגוע את רגלה השמאלית. רק בשל אירוע טרגי זה הופיעו בגרמניה לאחר מותה – כמעט 50 שנה לאחר הפיגוע – דברי זיכרון באמצעי התקשורת בגרמניה. 

אך חנה מרון הייתה יותר מקורבן של טרור פלסטיני, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ברומן הגרפי של ברברה ילין, "בעיקר דבר אחד: היי נאמנה לעצמך." הרומן הגרפי מתבסס על תערוכה על חייה של השחקנית שנולדה בברלין בשנת 1923 בשם חנה מאירצ'ק. מכון גתה ישראל ביקש מילין, מאיירת ממינכן, להכין תערוכה ובה כרזות המציגות אפיזודות מחייה המרגשים של מרון. היה רצון "שהאיורים יעמדו במרכז התערוכה. הם נראו מתאימים ביותר להנגיש לקהל הרחב את דמותה הייחודית של חנה מרון." כך כתב וולף אירו, מנהל מכון גתה בהקדמה לספרה של ברברה ילין שיצא לאור כעת בהוצאת רפרודוקט. ילין בחרה להציג עשר האפיזודות מתוך חייה של חנה מרון. בסוף הספר מצורפים צילומים של מרון ורשימה של מחזות וסרטים שבהם השתתפה. נוסף על כך המאייר הישראלי דויד פולונסקי ("ואלס עם באשיר") מציג את נקודת המבט שלו על השחקנית ופעילת השלום בתמונות נפלאות. הפילוסופית עפרה רכטר והבמאית הגרמנייה אנה לינזל כתבו דברי הקדמה לחייה של מרון. 

נראה כי עלה בידה של האמנית להציג את חייה של מרון אף על פי שלכאורה לא פשוט להציג חיים שלמים באמצעות כמה אפיזודות. אולי המפתח לכך הוא שחייה של מרון התאפיינו במשברים ובנקודות מפנה משמעותיות. ילין ראיינה גם כמה מעמיתיה של מרון ואת ילדיה כדי להכיר מקרוב את הביוגרפיה שלה. 

בתחילת הספר מובא ציטוט מדבריה של מרון עצמה: "או, כמה קשה להיזכר בילדות שלך עצמך. חנה'לה... איך הייתה הילדונת הזאת? לעתים מצחיקה, לעתים עצובה. איך היה התיאטרון..." מאז היותה בת ארבע הופיעה חנה מאירצ'ק בתיאטראות ועמדה מול מצלמות בעידודה של אמה השאפתנית. היא הופיעה בדקת הפתיחה של סרטו של פריץ לאנג "אם" בתפקיד זעיר: היא גילמה את הילדה ששרה שיר בחרוזים וכך מכניסה את הצופים לאווירה המאיימת של הסרט. כמו כן היא הופיעה בהצגת הבכורה "פצפונת ואנטון", שבה היא מגלמת את התפקיד הראשי. אולם עד מהרה חשה משפחתה של הכוכבת באיום הקרב ובא. 

ברלין 1931. אם ובתה צועדות יד ביד במהרה ברחובות ברלין לכיוון התיאטרון. את שאר האנשים ברקע מזהים בקושי. זה אותו המון אנונימי שזמן קצר מאוחר יותר הקיא את המשפחה היהודית מן החברה. 

היהדות מעולם לא מילאה תפקיד חשוב במשפחתה של מרון. "אז עוד לא ידעתי בדיוק מה זה יהודים." נזכרה מרון לימים. בשל כך סירבה אמה של חנה'לה תחילה לעזוב את גרמניה כשהאב הציע להגר לפלשתינה. אך בסוף שנת 1933 ברחו האם ובתה לפריז בסיועו של שגריר צרפת. לא ידוע הרבה על השנתיים שבהן שהו בצרפת, לדברי דור ורטהיימר, היסטוריון והארכיונאי המופקד על עזבונה של מרון. פריז כפי שהיא מופיעה באיוריה של ילין אינה מזמינה במיוחד. חנה מרון ואמה רעבות ללחם ונאלצות לקבץ נדבות. הן לא זכו לשלווה ולשקט בשנים אלו. ברגע שבו הגשם עומד להכריען מגיעה הבשורה המשמחת כי האב מצא עבודה כחשמלאי בארץ. 

הארץ הזרה מסבירה פנים לחנה'לה. וכך אפשר לראות גם באיוריה של ילין את השמש מפציעה לראשונה ואת הצבע הירוק המלא חיים עוטף את האנשים בתל אביב העסוקים בבניית ארצם: צבעים חמים, איורים דינמיים ופתוחים מאפיינים את האפיזודה הזאת בביוגרפיה המאוירת של ילין. חנה בת השתים עשרה למדה עברית במהרה, חוותה שוב את טעם הילדות האבודה והחלה ללמוד בסטודיו למשחק. בשנת 1942 נאלצה מרון שוב להתמודד עם ענייני השעה. חנה'לה ויוסי ידין, לימים בעלה הראשון, מתגייסים לבריגדה היהודית של הצבא הבריטי. לאחר שנתיים של עבודה פקידותית הצטרפה מרון בשנת 1944 ללהקה הצבאית של הבריגדה והופיעה בחודשים הבאים מעל ל 250 פעמים מול קהל של קרוב ל 200,000 איש ברחבי אירופה. אחד הדואטים שביצעה היה "כל הדרכים מובילות לרומא": 

כָּל הַדְּרָכִים הֵן מוֹבִילוֹת לְרוֹמָא 
אַךְ בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן אֵינֶנִּי יוֹדַעַת 
כָּל כָּךְ הַבַּיְתָה אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת 
לְקוֹלוֹת יְלָדִים 
לִצְלִילֵי עֲדָרִים 
לְרֵיחוֹת פַּרְדֵּסִים 
כָּן אֵין כָּל סָפֵק, בָּאָרֶץ נִפָּגֵשׁ כל הַדְּרָכִים הֵן מוֹבִילוֹת לָאָרֶץ 

"אלוהים אדירים, יוסי! רק עכשיו אני קולטת מה קרה!" כך אמרה מרון בזעזוע כשהתוודעה לזוועות השואה שהיו עלולות להיות מנת חלקה. 

לאחר שובה ארצה הקימה חנה עם ידידיה את התיאטרון הקאמרי בתל אביב. ההצגה העברית המקורית הראשונה שעלתה בתיאטרון הייתה "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר. ההצגה עלתה בתקופת מלחמת העצמאות. חנה מרון הייתה בצוות הקבוע של התיאטרון עד שנת 1980. תיאטרון זה זכה להוקרה רבה בארץ והיו לו גם שאיפות חברתיות ופוליטיות: במסגרת מיזם קרן השלום צפו ישראלים יהודים וערבים יחדיו בהצגות תיאטרון. במסגרת מיזם אחר יש ניסיון לקרב בין סטודנטים, תלמידי תיכון ותלמידים מהחינוך המיוחד. ההצגות בתיאטרון מתורגמות בתרגום סימולטני לערבית, לרוסית ולאנגלית. התיאטרון זכה בפרס ישראל היוקרתי בתחום התיאטרון לשנת 2005 על תרומתו לחברה הישראלית. 

במשך השנים הפכה כוכבת הילדים חנה'לה מאירצ'ק לשחקנית הגדולה חנה מרון. היא נישאה לארכיטקט יעקב רכטנר ונולדו להם שלושה ילדים. על חוג חבריה באותה תקופה נמנו המשורר נתן אלתרמן, יגאל אלון שלימים היה לשר החוץ ומשה דיין, שר הביטחון. בכל ערב שבת התכנסה משפחת רכטר-מרון המורחבת ושוחחה על ההתפתחויות החדשות בפוליטיקה ובתרבות. 

ב-10 בפברואר 1970 הייתה מרון בדרכה ללונדון ושהתה בעצירת ביניים במינכן. אולם אז נפלה קורבן לטרור פלסטיני. שלושת המחבלים תקפו את הנוסעים ברימוני יד לאחר שלא הצליחו לחטוף את המטוס הודות לתושייתו של הטייס, לוחם הארגון לשעבר. מרון נפצעה קשה ורגלה נקטעה. היא נשארה במינכן למשך שלושה חודשים למטרת טיפולים. ילין בחרה להציג את הטרגדיה באמצעות איור האפיזודה בצבע אחד ויחיד – כחול – המתפרס על פני עמוד שלם. נשמע גם קולו של אמנון רכטר, בנה של השחקנית, שמנסה לשחזר את החוויה הטראומטית של אמו. 

בעלה יעקב רכטר שהה ליד מיטתה רוב הזמן משום שחששה להישאר לבדה. גם אריך קסטנר בא לבקר את מי שגילמה את "פצפונת". שקים של מכתבים הגיעו למיטת חולייה בגרמניה, הארץ שלא רצתה להגיע אליה שוב לעולם. לפני שובה לישראל בחודש מאי הביעה מרון בריאיון את תמיהתה על כך שבגרמניה מתגוררים כיום יהודים: "הגיעו לבקרני גם מהקהילה היהודית במינכן. חלקם היו נחמדים, האחרים פחות. איני מצליחה להבין כיצד יהודים יכולים לחיות במינכן. אני יכולה עוד איכשהו להבין כאשר סטודנטים ישראלים מגיעים לפה, מקבלים מלגות, לומדים באוניברסיטאות ולאחר מכן שבים למולדתם. אך לראות בגרמניה את המולדת? את זה אני ממש לא מבינה!" 

כעבור שנתיים הגיעה מרון שוב למינכן לשם בדיקה. בזמן שהרופאים הגרמנים התאימו לה פרוטזה חדשה הצליחו מחבלים ערבים לחדור לכפר האולימפי שנמצא במרחק קילומטרים ספורים משם ולרצוח אחד עשר ספורטאים ישראלים. לימים ניסה הלוחם למען השלום, אורי אבנרי, להפגיש בין מרון לאיסאם אל סרטאווי, שפיקד על הפיגוע בנמל התעופה במינכן והפך לחברו הטוב של אבנרי, כפי שהגדיר זאת. מרון סירבה לכך בתוקף. אמנם דווקא הטראומה שחוותה הניעה אותה לתמוך בפיוס ובפתרון שתי המדינות, אך הצעד שהציע אבנרי היה צעד אחד יותר מדי עבורה. "עם כל הכבוד לפלסטינים, עמי שלי יקר לי יותר." אמרה מרון בריאיון ליומון טאגסצייטונג. 

למרות פציעתה חזרה מרון להופיע – "אני טיפוס שעומד ולא יושב" אמרה פעם. היא הרשימה את ארתור מילר בתפקיד שגילמה במחזהו "כולם היו בניי", נאמה בעצרות שלום, עמדה ב-8 במאי 1995 על הבמה בוופרטל והייתה אורחת כבוד בטקס חתימת הסכם השלום בין יאסר ערפאת ליצחק רבין בוושינגטון. לדעתה קיים קשר הדוק בין מחויבות פוליטית לתיאטרון. עד יום מותה וכל עוד הבריאות אפשרה לה זאת עסקה בשני התחומים. עוד בשנת 2000 הקימה מרון את תיאטרון אנסמבל הרצלייה עם שחקים צעירים . לאור חיים שכאלה נראה כי הפאתוס בסוף ספרה של ילין אינו בלתי מתאים: לאחר מותה של מרון ב-30 במאי 2014 יונים לבנות עפות לשמים.