לטביה
אייברס אייאבס

 
מה משמעות המונח פליט עבורך?

המילה "פליט" בכל שפה ושפה הינה אחד מן המושגים המשקפים את ניסיונו ההיסטורי של הדובר באותה שפה. המילה "פליט" בשפה הלטבית שייכת למין הניטרלי ומתארת אדם המגיע למדינה אחרת בחיפוש אחר מקלט, וכן אדם הנמצא במנוסה. בניגוד לשפה האנגלית, אין הלטבית מבדילה בין refugee (פליט) לבין fugitive (נמלט). לחוויה של מלחמת העולם הראשונה, במהלכה עזבו מיליוני לטבים את האזור הבלטי ונסו על נפשם, יש חשיבות מיוחדת עבורנו מבחינת הקונוטציה ההיסטורית. בדומה למקומות אחרים באירופה זכה מונח זה למשמעות שלילית בקרב חוגי הימין - המדברים בין היתר על "הפליטים לכאורה" או על "אלה המתחזים לפליטים" וכדומה. עובדה זו רק ממחישה את העצבנות ואת חוסר היכולת הכללית לקבל את המציאות שלעתים קרובות היא מסובכת ובלתי נעימה.
 
האם מנוסה מפני עוני לגיטימית פחות ממנוסה מפני מלחמה או דיכוי פוליטי?

עוני יכול ללבוש צורות שונות. כאשר אנשים מצויים תחת איום של מוות ברעב או חיי השפלה גמורה עקב מחסור בטיפול רפואי או משאבים בסיסיים, יש בסיס לדרישתם למעמד של פליט. השאלה היא, איזו דרגה של מחסור אנו מוכנים לקבל כ"מנוסה מפני עוני" ולא כהגירה מסיבות כלכליות גרידא. בעשור האחרון איבדה לטביה כעשירית מתושביה, אשר עברו למדינות אחרות באיחוד האירופי במסגרת חופש התנועה המוענק לעובדים - לבריטניה, לאירלנד ולגרמניה. חלק גדול מהם היו מגדירים את הצעד שנקטו כ"מנוסה מפני עוני" - אף כי ייתכן והגדרה זו של עוני היא מוגזמת ויחסית במידה רבה. מובן שמחובתה הבסיסית של כל מדינה לדאוג ולהבטיח לאזרחיה אפשרות לקיום מינימאלי, ואילו הקהילה הבינלאומית נושאת באחריות להגיב במקרים שבהם מדינה מסוימת אינה ממלאת חובה זו. העובדה כי התערבות זה באה לעתים קרובות לידי ביטוי בקליטה של פליטים במצבים קריטיים, היא הוכחה בפועל למדיניות פוליטית שגויה מצידן של המדינות המפותחות - מצב שבו נוצרות "מדינות כושלות" רבות בקרבתה של אירופה. בה בעת הרי שאין ספק כי מבחינת הצדק הגלובלי קיימת הצדקה לכך שתינתן לתושביהן של מדינות עניות יחסית האפשרות להגר למדינות מפותחות בחיפוש אחר חיים טובים יותר. כאשר אפשרויות אלה מוענקות, אין מדובר בזכות בלתי מוגבלת, אלא בפריבילגיות הנתונות לשיקול דעתה של כל מדינה.

ומה לגבי מנוסה מפני בעיות אקולוגיות?

כמו במקרה הקודם, גם כאן תלוי העניין בסוגן ובהיקפן של הבעיות האקולוגיות. במקרים בהם הבעיות האקולוגיות נגרמו כתוצאה מתהליכים אקולוגיים גלובליים ואין ביכולתה של המדינה המדוברת להתמודד עימן באופן הולם, אין ספק כי מדובר בסיבה לגיטימית להענקת מעמד של פליטים לתושביה במדינה אחרת. אולם לעתים קרובות מאד הסיבה לבעיות אקולוגיות נעוצה במדיניות כלכלית בלתי סבירה ובממשל חסר יכולת ומושחת. במקרה זה הצעד הראשון שעל הקהילה הבינלאומית לנקוט הוא שיתוף פעולה קבוע וממוקד מטרה עם המשטר השולט באותה מדינה, ולא קליטת פליטים בלבד.
 
מתי מפסיק האדם להיות פליט?

עדיין לא הגיע המועד לדון
בשאלה, מתי יבשילו התנאים שבהם אדם יכול לאבד את מעמד הפליט שלו. מבחינה פילוסופית אני יכול לענות באופן הבא: אדם מפסיק להיות פליט רק כאשר הוא נמצא במצב שבו הוא מסוגל להסתכל על מולדתו "הישנה" באופן ניטראלי ואובייקטיבי פחות או יותר.
 
האם קיימת מבחינתך זכות למקלט פוליטי?

כן, כמובן. אף על פי שזכויות אדם נתונות לעתים קרובות לפוליטיזציה ולניצול לרעה, הרי שבאופן בסיסי מדובר בהישג של הציוויליזציה המודרנית שלא ניתן לטעות בו.
 
במידה וכן: האם זכות זו בלתי-מותנית, או ניתנת לביטול?

אדם מאבד את הזכות למקלט פוליטי ברגע שבו הוא פועל במדינתו החדשה לטיפוחם של ערכים הדומים לאלה המאפיינים את המשטר שנמלט ממנו. כך לדוגמה, פליט המתחיל לפעול בארצו החדשה להפצתם של רעיונות רדיקליים ופונדמנטליסטיים, להפר את הסדר הבסיסי הדמוקרטי, להלל טרור ולהתעלם מזכויותיהם של האחרים, מאבד לדעתי את הזכות המוסרית למעמד של פליט. מובן שמבחינה משפטית המצב מסובך הרבה יותר, אולם אין ספק כי הזכות למעמד של פליט אינה מוחלטת.
 
האם אתה מאמין, כי חברה מסוגלת לקלוט פליטים באופן מוגבל או בלתי מוגבל?

מוגבל, כמובן. השאלה המעניינת היא, עד כמה תואמים גבולות קליטת הפליטים את הגבולות הכלליים של מדיניות ההגירה של כל אחת מהמדינות. באופן תיאורטי היו הגבולות אמורים להיות נרחבים יותר כאשר מדובר בפליטים, אולם במציאות לרוב המדינות מתאימות את מדיניותן בסוגיית הפליטים לסדרי העדיפויות של מדיניות ההגירה שלהן.
 
במידה ובאופן מוגבל: היכן נמצאים גבולות אלה?

מובן שאנו יכולים לפתח תיאוריות נורמטיביות בנוגע לשאלה, היכן אמורים לעבור גבולות אלה. אולם אין הגיון רב בתפיסות קשיחות מסוג זה, מכיוון שחברות שונות מותחות גבולות אלה בצורות שונות מאד. כמו כן קיימים הבדלים מהותיים בין המדינות הדמוקרטיות השונות. גבולות אלה נקבעים עפ"י גורמים שונים: הניסיון ההיסטורי, מדיניות התעסוקה, הסדר הפוליטי ויכולת הקליטה של המדינה. אחת השאלות המעניינות היא מידת ההשפעה שיש להגירה היוצאת ממדינה מסוימת על יחסה של אותה מדינה כלפי פליטים - סביר להניח כי מדובר ביחס שלילי. פולין, ליטא, לטביה, רומניה ושאר המדינות החברות "החדשות" באיחוד האירופי "ייצאו" בשנים האחרונות את תושביהן לאירופה "הישנה", והתפתחות זו השפיעה עליהן באופן דרמטי למדי. יש לראות גם את קליטת הפליטים באור זה. כמו שאומרים, מהגרים ערבים ואפגאנים "מחליפים" כעת את בנינו, בנותינו ונכדינו במולדתנו - בדיוק כפי שבתיהם של הלטבים שגורשו לסיביר אוכלסו בידי מהגרים מן הרפובליקות הסובייטיות האחרות. אפשרות זו מפחידה רבים, ועובדה זו משפיעה כמובן על אופן החשיבה של החברה ובהתאם גם על ההחלטות הפוליטיות.
 
האם יש בארצך פליטים בעלי זכויות יתר, כלומר כאלה אשר ארצך מעדיפה לקלוט יותר מאשר אחרים? במידה וכן, מדוע?

מדברים על האפשרות שתוענקנה זכויות יתר למהגרים נוצרים מן המזרח התיכון, וגם למשפחות עם ילדים. עם זאת, מכיוון שלטביה קלטה כמה עשרות מהגרים בלבד, לא נקבעו סדרי עדיפויות רציניים לצורך בחירת הפליטים.
 
האם לדעתך זוכים הפליטים בארצך ליחס הוגן?

לא ניתן להפריד את מידת ההוגנות שהפליטים זוכים לה מן ההוגנות של המערכת הפוליטית בכללותה. כמו כן, כל מדינה מפרשת את המושג "הוגנות" באופן שונה. ראו את ההבדלים במדיניות הרווחה בין המדינות החברות השונות באיחוד האירופי - מצד אחד נמצאות "מדינות הרווחה" החזקות דוגמת שבדיה ודנמרק, ומצד שני המדינות הבלטיות הדוגלות במדיניות ניאו-ליברלית כמעט. גם בלטביה מבטאת הגישה כלפי הפליטים צדק כללי זה. הפרשנות הליברלית מאד של המונח "צדק", עם מיסים נמוכים ומדיניות רווחה מוגבלת ביותר, באה לידי ביטוי גם כלפי הפליטים, הזוכים לתמיכה סגפנית למדי, בין היתר בכל הנוגע לחבילת התמיכה המוענקת ע"י המדינה ורמת הנגישות לטיפול רפואי. גישה שכזו פופולארית גם מכיוון שאנשים אינם רוצים לראות פליטים שמצבם טוב מזה של הגמלאים או המשפחות הצעירות החיים בקרבם.
 
האם תסכים לביצוע קיצוצים בתכנית הרווחה של מדינתך, במידה ודבר יסייע לקליטתם של פליטים רבים יותר?
 
בלטביה לא קיים קונצנזוס לגבי הצעות מסוג זה, כך ששאלה זו נראית לי מופשטת מדי.
 
מהם מבחינתך התנאים המוקדמים לקליטה מוצלחת? האם יש להציב דרישות מינימום

- בפני המהגרים?
- בפני האוכלוסייה המקומית?

ספרים רבים מספור נכתבו כבר בנושא זה, ולכן קשה לענות עליה בקצרה. משימת השילוב מוטלת כנראה בראש ובראשונה על המדינה הקולטת, מכיוון שעליה להתמודד באופן בלתי נמנע עם מהגרים השונים במידה רבה אלה מאלה. ראשית ניתן וצריך לדרוש מן הפליטים להתייחס בכבוד כלפי המדינה הקולטת ותושביה. משימתה של המדינה בתהליך שילובם של הפליטים מסובכת כמובן. ראשית על המהגרים לאמץ כללי משחק ברורים ומובנים היטב, אשר קבלתם מהווה תנאי מוקדם לחייהם בעתיד. שנית, השפה הינה כלי שילוב חשוב ביותר, הדורש ארגון יעיל. שלישית, המדינה רשאית למנוע היווצרותם של גטאות, באמצעות פיזור סביר של הפליטים והמהגרים באזורים ובקהילות, באופן התואם את רמות הביקוש הקיימות בשוק העבודה. ולבסוף אירועי התקופה האחרונה מוכיחים כי מוטלת על המדינה החובה לפקח על "קבוצות סיכון" מוגדרות הנוטות לפעילות רדיקלית ומהוות סכנה לביטחונה של החברה ועלולות לאיים בסופו של דבר על ניסיונות השילוב. מובן מאליו כי התהליך אינו יכול להצליח ללא גישה חיובית מצד החברה כלפי אנשים בעלי לאומיות, תרבות ודת שונות. למדינה דמוקרטית יש הזכות לדרוש מן הבאים בשעריה ללמוד את שפתה כאמצעי בסיסי לתקשורת חברתית ואת ערכי היסוד של החברה הדמוקרטית. דרישה זו חלה לא רק על מהגרים, אלא גם על פליטים, אשר לא בחרו להפוך לחלק מן החברה הקולטת. מעמדם של הפליטים ראוי לכבוד ולרצון טוב, אך הוא אינו יכול לשמש כסיבה להתנשאות תרבותית ולבידוד.

האם אתה מכיר פליטים באופן אישי?

אני מכיר אנשים רבים אשר היו בעברם פליטים. לגבי גל הפליטים "החדש" שהחל ב-2015, הרי שאיני מכיר איש מהם באופן אישי.
 
האם אתה תומך בפליטים באופן פעיל?

כאיש ציבור וכמוביל דעת קהל התבטאתי פעמים רבות בעד גישה מציאותית כלפי הפליטים, לרוב בשילוב עם חובתה של לטביה לגלות סולידריות עם מדינות אירופה האחרות.

כיצד תתפתח סוגיית הפליטים במדינתך?

א) בשנתיים הקרובות?

בשנתיים הקרובות לא צפויים זעזועים גדולים. מאות פליטים הגיעו ללטביה במסגרת תוכנית הפליטים של האיחוד האירופי, ויחד עם משפחותיהם ייתכן כי הם מונים כמה אלפים. הפוליטיזציה של סוגיית הפליטים צפויה להימשך. מצד אחד יופצו "סיפורי אימים" שונים לגבי התנהגותם של הפליטים במקומות שהם שוהים בהם - ומצד שני "סיפורי הצלחה" שונים על אודות האופן שבו שטף האנשים בני תרבויות ודתות שונות מעשיר את לטביה. מאמצי האיחוד האירופי לחלק את הפליטים באופן כפוי בין מדינות האיחוד לא יצליחו אם לא ייווצר מנגנון מתוחכם שימריץ את המדינות החברות לקלוט פליטים.
 
ב) בשני העשורים הקרובים?

לעומת זאת, לגבי עשרים השנים הבאות קיימות אפשרויות רבות. רבות תלוי בראש ובראשונה בזרימת הפליטים, בעיקר במזרח התיכון ובאפריקה. אחד מגורמי הסיכון האפשריים הוא שינויי הכיוון של זרם הפליטים מן המזרח התיכון לעבר רוסיה כמדינת מעבר, מה שעלול להביא את המדינות הבלטיות למצב שבו נמצאות כיום יוון ואיטליה. בעשרים השנים הקרובות צפויים להתקיים בכל מדינות אירופה דיונים פוליטיים רציניים לגבי מדיניות השילוב וכן לגבי מדיניות הביטחון והמאבק בטרור. ניתן רק לקוות, כי שאלת הפליטים לא תוביל להתפרקות האיחוד האירופי או לקיפאון בתהליך האינטגרציה של אירופה.
 
האם אתה מסוגל לדמיין עולם ללא פליטים?

לא. ברור שהייתי רוצה מאוד לדמיין עולם ללא סכסוכים מזוינים, רעב ואסונות טבע, אך חזון כזה יהיה רחוק מדי מן המציאות. השאלה האחרת היא אם אנו מסוגלים לדמיין עולם שבו המושג "פליט" יאבד ממשמעותו - ככל שמושג זה קשור למדינות טריטוריאליות הרשאיות להחליט אם לקלוט פליטים אלה או גם לא לעשות כן. ייתכן כי ניתן לדמיין עולם שכזה כהתפתחות חיובית - בדיוק כמו חזונו של קאנט על שלום נצחי, שבו המדינות קשורות זו לזו באמצעות עיקרון הכנסת האורחים.
 
האם אתה או בני משפחתך נקלעתם בעבר למצב של מנוסה?

הן משפחתו של אבי והן משפחתה של אמי נמלטו במהלך מלחמת העולם השנייה למערב, כאשר בשנת 1944 ניצבה לטביה בפני האיום של כיבוש מחודש ע"י הסובייטים. חלק מקרובי משפחתי הגיעו בסופו של דבר לארה"ב, וחלקם הגיעו לבריטניה ולאוסטרליה. מובן שחוויה זו הייתה טראומטית ביותר. רבים מקרובי משפחתי ראו זה את זה שוב רק בחלוף חצי מאה, כלומר בסוף שנות ה-80, כאשר "מסך הברזל" הפך חדיר יותר. אולם לא ניתן להכחיש את העובדה, כי פליטי מלחמת העולם השנייה הצליחו באופן יחסי להשתלב בארצותיהם החדשות, אולם בה בעת לא איבדו את שפתם, את תרבותם ואת אמונתם בעוול שנעשה להם. מפתיעה במיוחד הייתה היאחזותם של בני "הדור השני" של הפליטים בזהות הלטבית ובנאמנות לרעיון לטביה העצמאית. עובדה זו מזכירה לנו כיום את חוסר יכולתנו לצפות את מהלך ההיסטוריה וגם את העובדה, כי שילוב מהגרים אינו כה חסר תקווה, כפי שמנסים להציגו לעתים.
 
האם אתה מאמין, כי הינך עלול להפוך לפליט ביום מן הימים?

איני יושב על המזוודות ואין בכוונתי לעזוב את ארץ אבותיי. גם מרבית מכריי אינם עושים זאת. אולם ההיסטוריה לימדה אותנו הלטבים, כי עלינו להיות מוכנים לאפשרויות שונות. מכאן שהאפשרות שניאלץ להימלט ביום מן הימים אינה משוללת יסוד לחלוטין. קיימים מספר גורמי סיכון העלולים לגרום לכך: שאיפותיה הגיאופוליטיות הגוברות של רוסיה, שינוי במדיניות החוץ של ארה"ב, התפרקות האיחוד האירופי, הטרור העולמי, בעיות בבקרה על הנשק הגרעיני ועוד. אף אחד מבין הגורמים אינו נראה כיום כמסוכן במידה מספקת על מנת להוות איום רציני. אולם משברים גלובליים מתפתחים בעיקר כתוצאה משילוב הרה גורל של גורמים שונים, שהינו מקרי ברובו - בייחוד כאשר מופיע גורם נוסף, בלתי צפוי לחלוטין או "ברבור שחור", כפי שהגדיר זאת נאסים טאלב. מכאן שלא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות כי ניאלץ להימלט ביום מן הימים. לאן? אין ספק שלמקום אשר ייראה כבטוח וכנגיש באותה העת.
 
עד כמה אתה זקוק למולדת?*

באופן מעניין לא קיים בלטבית תרגום מדויק למילה הגרמנית Heimat או למילה האנגלית homeland, המתייחס לביתו של אדם - למקום שבו אדם חש עצמו בבית. יש לנו רק מילים המתייחסות ללידה או להורים, כגון "ארץ לידה" או "ארץ האבות". אנו יכולים להרשות לעצמנו לנחש, כי לאורך ההיסטוריה חשו עצמם הלטבים בארצם לעתים רחוקות כמי שנמצאים בבית, ועל כן הם נוטים לקשר את מורשתם עם מקום הלידה ואבותיהם הביולוגיים.
אם אתה שואל עד כמה אני זקוק "לארץ לידה" (מולדת), אז התשובה פשוטה: בדיוק באותה מידה שבה אני יכול להיות אדם קוסמופוליטי. לגבי היחס בין המולדת לבין "שאר העולם": עלינו להפסיק להעמיד מושגים מנוגדים זה נגד זה. גישה חיובית כלפי הארץ שבה אדם נולד או השאיפה לשמר את מאפייניה הייחודיים, אין פירושה בשום פנים ואופן שנאת זרים ובדלנות; בדיוק כשם שפתיחות כלפי העולם אין פירושה שלילה של ארץ הלידה ותושביה. נהפוך הוא: אלה המצליחים מבחינה גלובלית הינם אלה המכבדים את מורשתם ומשמרים את שפתה ותרבותה של מולדתם. המולדת היא "השטח המת", שבו כולנו עומדים בעת שאנו צופים בתהליכים המתרחשים בעולם. איננו רואים אותו כלל, ניתן לראותו "מבחוץ" בלבד. אולם אין ספק כי הוא מהווה את נקודת המבט שלנו כאשר אנו צופים בעולם.
במרוצת חייהם אנשים מייחלים שארצם לא תשתנה עד כמה שניתן, כלומר שתישאר "כפי שהיינו תמיד". משאלה כזו היא טבעית - ככל שהעולם משתנה בקצב מהיר יותר, כך גדל רצוננו בקרקע יציבה תחת רגלינו. אולם במציאות המולדת אינה ארץ, אלא קהילה תקשורתית. היא מורכבת מאנשים חיים, המשתנים, נוסעים ממקום למקום, חווים חוויות חדשות ומתפתחים בקצב הולך וגובר במרוצת חייהם. לכן המולדת היא תמיד קטגוריה דינמית: השאלה, מהי המולדת, נתונה במחלוקת תמידית. האם מולדתנו היא צלליתה של עיר בירה נטולת מינארטים? או שאולי היא הנימוס והסובלנות כלפי זרים בחיי היומיום שלנו? מהו הקשר בין המולדת לבין המדינה? בייחוד כאשר המשטרים הפוליטיים משתנים במהלך חיינו? התשובה לשאלה זו צריכה להינתן ע"י אלה, החשים עצמם שייכים למולדתם ומעוניינים לדבר בשם האינטרסים שלה.
 
*שאלה זו לקוחה מן השאלון "מולדת" מאת מקס פריש.