רגע של שפה - הטור הלשוני
ללא מילים

לנוכח מבול המילים הקיים בכל מקום ובכל זמן, יגודה מריניק מהרהרת על כוחה של השתיקה. האם הפסקות או מחוות ללא מילים יכולות גם הן להיות מרשימות ועוצמתיות?

מאת יגודה מריניק

אנשים מתאמצים למצוא שפה גם כאשר הם חסרי מילים. תמיד שאלתי את עצמי מדוע משפט כמו "נותרתי ללא מילים" אינו נופל קורבן לשתיקה, מדוע אנשים מרגישים שעליהם למלא את החוסר הזה למרות התחושה שאף מילה אינה מתאימה לתיאור המציאות. האם יש לבטא את מה שאינו מספק  בשפה במקום להאמין כי אנו והאחרים מסוגלים לחיות עם הריק הזה? האם לא ניתן לאפשר מצב של "אין מילים" במקום לנסות להתגבר על מצב זה, לרוב באמצעות ביטויים ריקים? נראה כי הנאורות, שמאירה את הכול, לא חשבה על האפשרות של שתיקה.

כוחה של הפסקה

שתיקה היא שפה בפני עצמה וכך גם הדממה הנובעת ממנה. אותו הדבר תקף בכל הנוגע להפסקות בתוך קטע מוזיקלי, בין מילים ובין שני אנשים. מהי התחושה של היעדר מילים בנוכחותו של אדם? האם הדממה מחדדת את החושים או שהיא מגבירה את הדיבור העצמי בראש באופן כזה שהדממה בחוץ מובילה לרעש פנימי? הערכתי יותר דווקא את אותם אנשים שידעו לעשות שימוש נבון בהפסקות מאשר את אלה היודעים כיצד לבטא את מחשבותיהם ברהיטות. רהיטות היא להראות שהשתיקה היא גילוי המאפשר לאחרים לראות את מה שהם רוצים לראות. אני סבורה שזו הגישה המשמעותית יותר. הסופרת האמריקאית טוני מוריסון ייצגה את הגישה הזאת. כמעט איש לא ביטא את משפטיו בשתיקה מכוונת כמוה. בהפסקות שהיא עושה אפשר לשמוע מאמרים שלמים. לכן אולי אני אוהבת מאוד לקרוא שירים: כשהם טובים, הם יוצרים תחושה של קרבה. מתישהו בשעת הקריאה נוצר הרושם שכל מילה הופכת את הדממה שבה אולי השיר נכתב לנשמעת יותר. נראה כי חשים בהשפעה שיש לשיר רק לאחר שקוראים את המילה האחרונה שבו, כאשר היא נטמעת בליבו של הקורא.

אצבעות מדברות  

אני נזכרת בערב קריאה בכנסייה בצפון גרמניה. מיכאל קריגר, יליד שנת 1943, המו"ל לשעבר של הוצאת "הנזר", שהיה בעצמו משורר, הקריא את אחד השירים שלו במבנה העצום הזה, כשהיה כבר אדם מבוגר, בנוכחותם של כמה מאזינים שישבו בשקט מוחלט. למיטב זכרוני השיר נקרא "מה נותר עוד לעשות?" קריגר ישב על כיסא עץ באולם הכנסייה העצום הזה כשספר השירה בידיו, ותיאר את משאלותיו: מה כדאי לעשות בזמן שעוד נותר לו? לחיות? הוא הקריא משיריו אך בעצם הגוף שלו דיבר, ידיו דיברו, האצבעות שבהן ספר משאלה אחר משאלה. אחת, שתיים, שלוש, ארבע... האצבעות לא אמרו דבר, אולם לעולם לא אשכח את השפה שלהן. עד היום האצבעות הבודדות שהמשורר ספר בהן את משאלותיו מזכירות לי שבחייו של כל אחד יגיע רגע הספירה. ואז נשאלת השאלה מה עוד אפשרי. אלו שיכולים לספור הם האנשים המאושרים.

דווקא במקום שבו אני חשה שאין לי מילים, המקום שבו נמצא אולי הגבול של מה שניתן לומר  - שם אני מרגישה את העוצמה של השפה באופן הברור ביותר, חיפוש אחר מילים שמסוגלות לתפוס את המציאות הסובבת אותנו. בתקופה שבה מילים כמעט שאינן מגיעות מתוך הדממה, אלא מהשיטפון הקולקטיבי של המילים, רוב האנשים פשוט סתם מדברים - דיבורים רבים אך כמעט בלי מילה. עלינו להיות מודעים לאפשרות של אי דיבור כתנאי מוקדם לשפה.