בחוץ לפני הדלת: אלון אופנהיים
היתה לי תחושה שהם כולם מרגישים יחד איתי

מחזהו של וולפגנג בורכרט, "בחוץ לפני הדלת", נחשב לאחד ממחזות התיאטרון המוכרים ביותר בגרמניה. כעת, במסגרת הפקה משותפת של מכון גתה ישראל, אנסמבל תיאטרון תמונע בתל אביב והבמאי הגרמני מתיאס גהרט, מנהל ההצגות של תיאטרון קרפלד מנשנגלאדבך, המחזה תורגם לעברית והוצג לראשונה בישראל. בחודשים ספטמבר ואוקטובר יתקיימו מופעים נוספים. השחקן הראשי בהצגה, הישראלי אלון אופנהיים, מספר בריאיון מדוע ההשתתפות בהפקה הזו הייתה חוויה כל כך בלתי רגילה עבורו.

על הבמה יורד עליך גשם ללא הפסקה ממתקן שממטיר מתזי מים, ותוך כדי שאתה ספוג במים עד לשד עצמותיך אתה חווה את הסיוטים של הדמות הראשית: חייל שנפצע וסובל ממחשבות אובדניות, אשר לקראת סוף המלחמה אינו מוצא עוד את מקומו בחברה. אין ספק שיש תפקידים יותר נעימים מ"בקמן", הדמות שאותה אתה מגלם, לא?

אלון אופנהיים: יכול להיות, אבל ההפקה הזו הפכה להיות בעלת משמעות מיוחדת עבורי. לא רק בגלל שזה התפקיד הראשי הגדול הראשון שלי, אלא גם בגלל שהיא כל כך ריגשה – אותי ואת הקהל, בין אם בתל אביב או בהופעת האורח שלנו בגרמניה.   

מה הופך את ההפקה הזו לכל כך מיוחדת מבחינתך?

אני אסיר תודה למתיאס גהרט, הבמאי הגרמני שלנו, על החזרות הבלתי נשכחות: נוצרה בינינו כימיה שהתאימה ממש כמו כפפה ליד, גם אם בהתחלה הייתי חייב להתרגל לגישה ולסגנון העבודה שלו. מתיאס הוא אדם סקרן מאוד, והוא רצה לדעת הרבה על החיים בישראל, ובמיוחד עליי ועל החוויות שלי מתקופת השירות הצבאי. אני, לעומת זאת, הייתי חסר סבלנות והאצתי בו כל הזמן לעבוד איתי על הוראות הבימוי שלו, בגלל שפחדתי שאין לנו מספיק זמן. אבל דרך ההתעניינות של מתיאס הבנתי שאף אחד לא שוחח איתי לפני כן באופן כל כך אינטנסיבי על תקופת השירות הצבאי שלי, וגרם לי תוך כדי כך להתעמת עם התקופה הזו, לא החברים וגם לא המשפחה שלי, למרות שכולנו כמובן שירתנו שלוש שנים בצבא. 
 
Foto: Eyal Landesman
כיצד החוויה שלך כחייל סייעה לך להתכונן לתפקיד?

לא יותר מדי, למרבה המזל. משום שבניגוד לדמות הראשית במחזה, מעולם לא נאלצתי לסבול מהפרעה פוסט טראומטית. אמנם במהלך השירות שלי בין 1998 ל-2001 הייתי מוצב ביחידת ארטילריה סמוך לגבול עם לבנון, אבל מעולם לא ראיתי כיצד אדם מת, וגם לא הרגתי אדם אחר. את התחושה הזו, כיצד מלחמה יכולה לייסר בנאדם, הרגשתי בכל זאת כשצפיתי בסרטון ששותף לפני כמה חודשים ברשתות החברתיות בישראל: חייל ישראלי בשם עידו גל רזון סיפר בישיבה של אחת מוועדות הכנסת, מול קהל של 40 איש, על החוויות שלו ממבצע צבאי בעזה. הוא לא רק ראה אנשים נהרגים מול עיניו, אלא גם נאלץ להרוג בעצמו אנשים, בתור חייל. האירועים האלה יצרו אצלו טראומה עמוקה, והוא מרגיש שהוא נזנח להתמודד לבד עם הטראומה הזו. לדבריו, המדינה לא עוזרת לו לקבל את הטיפול הפסיכולוגי והרפואי שנחוץ לו. המצב הזה משפיע כבר זמן רב על המשפחה שלו, שסובלת מהתפרצויות הזעם שלו.

בתור מי שמשחק את בקמן, המחזה מוטל ברובו על כתפיך. יש קטעי טקסט ארוכים שבהם הסיוטים של הדמות הראשית רודפים אותו...

בהתחלה זאת הייתה נקודת מחלוקת ביני לבין מתיאס. לא האמנתי שזה יכול לעבוד. הייתי משוכנע שהקהל כאן לא יוכל להאזין למונולוג של דמות אחת יותר מארבע עד שש דקות ברצף. חשבתי שחייבים לשלוף שפן מהכובע כדי לא לאבד את תשומת הלב של הקהל. באופן כללי אנחנו חסרי סבלנות.

ואז זה השתנה...

נכון, וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת. בקהל שררה דממה מוחלטת. הצופים היו ממש מהופנטים למה שקורה על הבמה, גם בקטעים שהכילו טקסטים שהיו יכולים להיות קשים לחלק מהם. הייתה לי תחושה שהם כולם מרגישים יחד איתי, שהם מלווים אותי בשעה שאני בתור בקמן שוקע יותר ויותר בסיוטים הללו, שהם נשארים איתי. נדיר לראות עוצמה שכזו אצל שני הצדדים. אין לי ספק שזה השפיע על חלק מהצופים עוד זמן רב לאחר מכן. גם אחרי שעברו ימים מאז ההצגה עוד קיבלתי הודעות טקסט מצופים שלא יכלו להוציא אותה מהראש.

ההצגה הועלתה לא רק בישראל, אלא גם בעיר קרפלד שבגרמניה, בעברית עם כתוביות בגרמנית. מה היה שונה בין ההצגות שהתקיימו בישראל לבין אלה שבגרמניה?

אף אחד לא יכול להימלט מהמערבולת שיוצר המחזה הזה, ומתיאס יודע לביים זאת בצורה שגורמת לתיאטרון להשיג את מה שגם אני משוכנע שצריך להיות בו: הוא חייב לרגש, וגם לטלטל. העניין הוא לא רק שמה שקורה על הבמה ייראה בהכרח טוב, מבדר ונעים מבחינה אסתטית או מרשים, בניגוד למה שקורה בהפקות מודרניות מסוימות. גם אצלנו בישראל וגם בגרמניה ההצגה הצליחה לגעת בקהל. מטבע הדברים, התגובות האינדיבידואליות להצגה היו שונות זו מזו בגלל הרקע ההיסטורי השונה של הצופים.

משום שהמחזה מתרחש לאחר מלחמת העולם השנייה ו"בקמן" היה חייל של גרמניה הנאצית?

כן. לאחר ההצגה בקרפלד ניגש אליי אחד הצופים, בן 45 בערך. עבורו ההצגה הזו הייתה כל כך מיוחדת בגלל העובדה שאני, ישראלי יהודי, שיחקתי חייל גרמני. הוא שמח במיוחד על כך שהקשרים בין ישראל לגרמניה כל כך התפתחו והעמיקו באופן שמאפשר למשהו כזה לקרות בתיאטרון, באמנות.

איך הקהל הישראלי הגיב להצגה שבה חייל גרמני מספר על סבלו?

אלון אופנהיים: נקודת ההשקפה הזו הייתה זרה לרבים מאיתנו. החינוך ההיסטורי שלנו בישראל מתמקד בנושאים אחרים, בשואה כמובן. עם זאת, הצגנו את בקמן לא כדמות שמייצגת את גרמניה הנאצית, אלא בתור "חייל אוניברסלי". זה משהו שהקהל הישראלי יכול להזדהות איתו. אצלנו זו המציאות: כל אחד מכיר לפחות מישהו אחד שאיבד במלחמה קרוב משפחה, חבר או מכר, או שסובל ממנה – דבר שמצופה ונדרש ממנו כחייל. הפרעת דחק פוסט טראומטית היא כמו נגיף שתוקף את הגוף והופך את החיים לגיהינום.