ראיון עם ברנהרד פורין, מנהל המוזיאון היהודי במינכן
המאבק על הזיכרון: 50 שנה לאולימפיאדת מינכן
במהלך המשחקים האולימפיים במינכן, ב-5 בספטמבר 1972, נרצחו אחד עשר ספורטאים ישראלים ושוטר על ידי טרוריסטים פלסטינים. לרגל ציון יום השנה החמישים לטבח, ערכנו ריאיון עם ברנהרד פורין (Bernhard Purin), מנהל המוזיאון היהודי במינכן, שבו סיפר על פרויקט הזיכרון "שנים עשר חודשים – שנים עשר שמות".
מאת פליקס טמסוט
מהן הפעילויות שהתרחשו במינכן בשנה שלקראת יום השנה החמישים למתקפת הטרור באולימפיאדת מינכן?
למעשה, במשך 50 שנה, העיר מינכן נמנעה מאזכור המתקפה. לאחר שנפלה ההחלטה להמשיך את המשחקים, האשימו רבים את הישראלים בכך שהם אלה שהביאו את הקונפליקט מהמזרח התיכון למינכן, ובכך פגעו במשחקים האולימפיים. לוח הזיכרון שמוצב היום על חזית הבניין בו התרחש הפיגוע מומן על ידי הקהילה היהודית ולא על ידי הרשויות. אירועי זיכרון נוספים שתוכננו בשנים שלאחר האירוע נתקלו בהתנגדות מצד העירייה, בתואנה ש"למה אנחנו צריכים את זה?".
השינוי חל לפני כחמש עשרה שנים, בעת שמדינת בוואריה רצתה לחזק את היחסים עם ישראל, בין היתר דרך תוכניות חילופי תלמידים ושיתופי פעולה בין בתי ספר. בשנת 2012, ביקר ראש ממשלת בוואריה דאז, הורסט זהופר (Horst Seehofer) בטקס הזיכרון לחללי מינכן בתל אביב. היתה זו הפעם הראשונה שפוליטיקאי גרמני בכיר ביקר בטקס זה. לזהופר יש נטייה לספונטניות. בנאומו, הוא הבטיח שבוואריה, ביחד עם עיריית מינכן, תתכנן אתר זיכרון לפיגוע. ראש העיר דאז התנגד ואמר שאין שום צורך באתר כזה. בסופו של דבר, הועבר הפרויקט לאחריות המוזיאון היהודי במינכן. אתר הזיכרון בפארק האולימפי במינכן נפתח בשנת 2017.
ההזדמנות הגדולה לפרויקט שלנו נוצרה בעקבות אליפות אירופה באתלטיקה שהתרחשה הקיץ במינכן. במאי 2021 התקיימה מסיבת עיתונאים בנוכחותם של ראש עיריית מינכן, של מנכ"לית חברת הניהול של הפארק האולימפי בעיר ושל מארגני האליפות, שמתקיימת 50 שנים לאחר הפיגוע. במסיבת העיתונאים לא הוזכר הפיגוע אף לא במילה. גם בהודעה לעיתונות שהכריזה על האליפות לא נזכר הפיגוע. כתוצאה מכך, פרסמה קונסולית ישראל במינכן מכתב גלוי לראש העיר, דבר שהוביל לדיונים רבים. כתוצאה מכך, הגענו למסקנה שיש צורך למצוא פורמט שזוכר את הנרצחים במשך שנה שלמה, ולא רק במהלך יום אחד. 12 אנשים נרצחו בפיגוע, 11 אתלטים ישראלים ושוטר גרמני, ומכך נולד הרעיון להיזכר בכל חודש בקורבן אחר של המתקפה, בסדר אלפבתי. כך נולד השם" 12 חודשים, 12 שמות". המטרה של הפרויקט שלנו היא לייצג את האנשים שמאחורי השמות.
לשם דוגמה, פרויקט הזיכרון לדוד ברגר התרחש בבית האמריקאי במינכן, שכן דוד ברגר נולד בקליבלנד ועלה לישראל. לכבוד השוטר אנטון פליגרבאואר שנהרג נערך פרויקט זיכרון במטה משטרת מינכן ובמכללה לשוטרים. היה לנו חשוב להיזכר בקורבנות עצמם. קודם לכן לא ידענו עליהם דבר. ידענו את שמותיהם, את גילם בעת המתקפה ואת סוג הספורט שהם התחרו בו. כעת יש לנו את הביוגרפיות של הקורבנות עצמם, ולשם כך גם יצרנו כמובן קשר עם המשפחות.
למדנו, שהקורבנות ייצגו את החברה הישראלית של השנים ההן. היו ביניהם ניצולי שואה, ספורטאי אחד שרק עלה מרוסיה ואחד שברח מלוב בשנת 1946- כל המנעד האנושי של החברה הישראלית מיוצג בקבוצה הזו.
ביקשנו מהמשפחות לשלוח לנו חפצים מסוימים שחשובים להם רגשית ושמזכירים להם את הקורבנות. במקרה של מארק סלאבין, לדוגמה, קיבלנו מילון רוסי-עברי. מארק סלאבין לא ידע לדבר עברית, הוא רק עלה מברית המועצות כמה חודשים לפני האולימפיאדה. במילון הופיעו, למרבה ההתרגשות, גם תוספות בכתב יד של ביטויים כמו "את רוצה לצאת איתי?".
כיצד הגיב הקהל לתצוגה?
באופן כללי, קיבלנו הרבה תגובות חיוביות. לעיתים אנו שומעים בסיורים תגובות של מבקרים שחוו את המתקפה מקרוב. לאחרונה ביקר אצלנו הנהג של המשלחת של ג'מייקה, שגרה כמה בניינים מהמשלחת הישראלית. הם חולקים איתנו את החוויות שלהם ומדגישים, שלעולם לא ישכחו את היום של הפיגוע. בניגוד אליהם, יש במינכן עדיין אנשים שרואים בפיגוע משהו שהגיע למינכן מבחוץ, תפיסה שלפעמים חוצה את הגבולות והופכת לאנטישמיות. אם לדייק בניסוח הטענה שמאחורי הביקורת הזו: לטעמם אלה הישראלים, היהודים, שהביאו את המלחמה שלהם מהמזרח התיכון אלינו והרסו לנו את המשחקים האולימפיים.
איך הגיבו המשפחות לרעיון?
קיבלנו מהם הרבה תמונות שהם בחרו במיוחד. המשפחות שמחו שיש מי שזוכר את יקיריהן באופן אישי. בטקסי זיכרון למיניהם נוטים לזכור את 11 הספורטאים כקבוצה, ויש מעט מקום וזמן להציג בני אדם ספציפיים. אנחנו גם עובדים עם בתי ספר ומועדוני ספורט כדי להנציח את הקורבנות דרך סוג הספורט שהם התחרו בו, כדי שיווצר איזשהו מנגנון הזדהות עם הקורבנות כאנשים וכספורטאים כאחד.
מה עושה הקהילה היהודית במינכן כדי לזכור את הקורבנות?
הקהילה היהודית מימנה את לוח הזיכרון בבניין בו שהו האתלטים הישראלים כשנלקחו כשבויים, אולם בשל העובדה שמשפחות הקורבנות אינן דתיות, אין להן באמת קשרים עם הקהילה היהודית במינכן. הקהילה היהודית המונהגת על ידי רב אורתודוקסי, היא בעצם "שחקן חיצוני" בטקסי הזיכרון..
מה היו תגובות הקהילה היהודית כשקרה הפיגוע?
יהודי המקום היו כמובן רגישים לנושא, ובמיוחד בשל מתקפת הטרור על בניין הקהילה היהודית ב-1970. הייתה קבוצה של חברי קהילה שארגנו הפגנה בימים שאחרי המתקפה בדרישה להפסיק את המשחקים האולימפיים.
... כשחושבים על שנה שבה התרחש הפיגוע, אי אפשר לדבר על חגיגות.
יש מעט מאוד פרסומים של אליפות אירופה לאתלטיקה בהם לא נזכרת המתקפה. גם ראש עיריית מינכן הזכיר את הקורבנות בנאום הפתיחה של האליפות. כשיצאה התוכנייה לאירועי החמישים לאולימפיאדה במינכן, דובר על "שנה של חגיגות". המונח הזה כבר לא בשימוש, כעת מדברים על "שנה של ציון דרך". כשחושבים על שנה שבה התרחש הפיגוע, אי אפשר לדבר על חגיגות.
איך יזכרו בעתיד את הפיגוע בעיר מינכן?
אני חושב שאנחנו רואים את המשימה שלנו כמוזיאון היהודי, היא הפיכת הפיגוע לחלק מהיסטוריית הזיכרון של העיר. לא הייתה עיר אחרת בגרמניה שהתרחשו בה יותר מתקפות טרור ממינכן, והעובדה הזו לא בדיוק מסתדרת עם התדמית של תושבי מינכן על העיר שלהם כעיר שמחה ומלאת שמש. לקח גם זמן רב עד שמינכן הפנימה שהיא הייתה מרכז התנועה הנאצית, אבל בסוף גם זה הפך לחלק מסיפורי ההיסטוריה של העיר. אנחנו רוצים להפוך גם את הפיגוע לחלק מהזהות של מינכן, בדיוק כמו האוקטוברפסט