מכתבים
חברויותיה הרבות של חנה ארנדט

באלפי המכתבים שכתבה וקיבלה ארנדט מתגלה החברות כאחד הערכים המרכזיים המסבים לה אושר בחייה. חברות וחברים היוו עבורה מפלט, שמחה והתחדשות 

מאת מדלן תיין

מכתבים, גלויות ומברקים המפרטים הכנות לנסיעות מסתובבים בעולם בעודה דואגת לפנות לעצמה זמן לביקורים של חברות וחברים במסגרת לו”ז מתיש של הרצאות והופעות (אם כי היא עצמה נראית מותשת רק לעתים רחוקות). שיחות טלפון ומכתבים ארוכים מאירים ומחזקים את הקשר, אולם הקשר פנים אל פנים – להיראות ולהישמע – נותר בראש סדר העדיפויות שלה.

בכתביה ארנדט מהרהרת בסוגייה למה הכוונה באמירה שיש "לאהוב את העולם מספיק כדי לקחת עליו אחריות." חשיבה ופעולה מופיעות באופן קבוע בכתביה לצד תחושה של אין שורשים, בדידות, מחילה, התחלות ואהבת העולם. ארנדט סבורה כי חשיבה היא דיאלוג עם עצמנו, הרחק מעיני הציבור. היא פרטית לא משום שלא ניתן לבטא אותה במילים או שהיא וידוי אלא משום שהיא מתאפיינת באי הכרעה, באפשרי ובהתחלות; סוג זה של חשיבה למשך כל החיים אינו מונע על ידי מה שאנו מבקשים להשיג או להיות. הוא אינסופי.

בדידות בעיניי היא כמו פני השטח של טיפת מים. האוויר שמעל, פני השטח שמתחת, האור - כל אלה מכריעים בדיוק כפי שהעולם והחוויה הם התוכן של מחשבותינו; אנו נמצאים תמיד בתוכה והיא נמצאת בתוכנו. עם זאת ללא פני השטח הללו - בדידות הכרחית זו - לא יהיה לתנועת המחשבה בית.

כשקוראים את מכתביה של ארנדט חשים גם שבדידות אינה אפשרית ללא חברויות עמוקות: הבחירה ללוות אנשים ולזכות לליווי בחיים. לאחרונה יכולתי לבחון מפת מגדלור ענקית של סין משנת 1894, המציגה עשרת אלפים מיילים של קו החוף ואת הקטעים העצומים של הנהר הצהוב ונהר יאנגצה. מעולם לא נתקלתי במפה כזו קודם לכן. היא נראתה ריקה לחלוטין מלבד סימני האור.

דו פו, המשורר הגדול של שושלת טאנג, שט בנהרות אלו. במהלך מלחמת אזרחים איומה במאה השמינית היו הוא ומשפחתו חלק מגל של עקורים פנימיים. אלף ארבע מאות שיריו עוסקים בביקורים של חברים - שתייה, מסיבות, אבלות, מתן מחסה זה לזה, סיפוק מזון וצרכים. ברור לחלוטין שבלי נקודות האור הללו לא היו מתאפשרים חיים, וודאי שלא אמנות.

כשקראתי את ההתכתבות של ארנדט וחשבתי על מה שהיא כינתה "מסעות העולם שלא בחרתי בהם" - היא נאלצה להימלט מגרמניה הנאצית בשנת 1933 ולנדוד ללא אזרחות וללא מסמכים דרך חצי תריסר מדינות ואינספור מגורים זמניים טרם הגיעה לניו יורק בשנת 1942 - נזכרתי במפת סין. כמעט שלא ניתן להבדיל בין יבשה לים. ישנן רק רמות שונות של אור, סימני אור בודדים.

השיטוט חסר המנוח והבלתי פוסק של ארנדט ברחבי אירופה שלאחר המלחמה מעורר השתאות. תחנות בדרכה אינן מקומות אלא חברים. ארנדט שבה לאותם מקומות שבהם החברים נמצאים. הספר “אייכמן בירושלים” שיצא לאור בשנת 1963 עורר זעם רב וכאב עצום בקרב רבים. בד בבד הפכה  דמותה של ארנדט ליעד לחיצי המבקרים לא פחות מהספר עצמו. גינו אותה כיהירה, מבזה, אכזרית, עוינת ובורה הלוקה ב”סינוור”. ההאשמות הבוטות ביותר היו בממדים כה הרסניים - ניקוי שמם של הנאצים והשמצת מיליוני היהודים הנרצחים - שלא ניתן היה להעלותן בלי לשפוט את אופיה של ארנדט.

במכתבים הרבים העומדים לרשות הקוראים דוברי האנגלית ארנדט נראית תוססת מאוד. הקול המאחד את כתביה - “יסודות הטוטליטריות”, “המצב האנושי”, “ על האנושיות בזמנים אפלים” ו”אייכמן בירושלים” - מונח כאן לפנינו במלוא המורכבות, התשוקה, חוסר הסבלנות, הסבלנות, חוסר הכבוד, הגאונות שאינה ניתנת להכחשה, הלמדנות, הרכות והטון הלעגני המשמש לא פעם את הרצון להסתיר את האבלות.

אולי מכיוון שאני עצמי סופרת התעניינתי מאז ומתמיד באדם שמאחורי הספרים – אותם הדברים שאינם נאמרים בפירוש. לעיתים האדם אינו מעניין כלל, כאילו כל המחשבות והפעולות מכוונות בסופו של דבר החוצה, להעצמה עצמית. זה אינו המקרה של ארנדט. אני שבה וקוראת את ספריה ומכתביה לא כדי להסכים איתה או לאמץ את מחשבותיה, אלא משום שנוכחותה מעוררת בי צורך להטיל ספק במשמעות החשיבה שלי – לעצור ולהרהר. במכתב מ-27 ביוני 1946 מתח יאספרס ביקורת חריפה על אחד ממאמריה של ארנדט (ייתכן שמדובר בגרסה הגרמנית של 
The Seeds of a Fascist International  
אולם הביוגרפים אינם בטוחים):
  במכתב זה ובכל 433 המכתבים בהתכתבות בין יאספרס לארנדט הם מותחים ביקורת זה על זה כל הזמן, מתמודדים עם עומק החשיבה אחד של השני ומתעמתים. כתגובה לביקורת של יאספרס מכתבה של ארנדט מתחיל בהערכה של חיבורו של קרל יאספרס "שאלת האשמה" : בהמשך המכתב היא מתייחסת למאמרה וכותבת: "אתה צודק בהחלט: כפי שזה כתוב שם, אינך יכול ואינך רשאי להדפיס אותו."

המכתב מסתיים בהכרת תודה מפתיעה ושמחה האופיינית לארנדט: "כעת כשאתה מתעמת איתי כך… נראה כי אני עומדת שוב על קרקע מוצקה, כאילו אני שבה שוב אל העולם.”

אילו הייתי ממשיכה הייתי כותבת על עיסוקה של ארנדט במתים – במשוררים, ברחל ורנהגן ובעמנואל קאנט – וכדבריה, יאספרס משוחח בחיבורו המונומנטלי "הפילוסופים הגדולים"עם סוקרטס, קונפוציוס, קאנט, בודהה, נגרג'ונה, שפינוזה ורבים אחרים: "הוא מוותר על הסדר הכרונולוגי. נראה כאילו נכנסים לארמון ענק, שבו אפשר למצוא את כולם בפינה זו או אחרת. כולם בני זמננו, הוא מדבר איתם ונגדם, לפעמים אף בצורה בלתי הוגנת, כאילו הם שם באמת".

עבורה ועבור יאספרס חברות היא מרחב שבו אנו נפגשים ומקשיבים באמת זה לזה, גם מעבר לזמן ומקום, שפות ותרבויות. הבוקר ביליתי זמן מה בחברתה של ארנדט כשליבי כבד מצער. זמן קצר לאחר ביקורה אצל יאספרס ורעייתו גרטרוד קיבלה ארנדט את הבשורה שיאספרס גוסס. היא כתבה להם מרחוק: