נשים ומלחמה
שלושה תפוחים

בזמן שאנחנו שותים תה שחור עם סוכר, פצצות נופלות על קייב. אני שמה לב שהיד שלי רועדת כשאני מושיטה אותה אל צנצנת הסוכר. "הוא לא מתערבב טוב, הסוכר החום", אני כותבת באפליקציית התרגום. 

 

מאת ורה פורנווג

מולי יושבות טטיאנה ולינה, בנות 62 ו-36, אם ובת. האדריכלית ורואת החשבון נמלטו מקייב לפני שבוע יחד עם שני ילדיה של לינה, ודרך פולין, דרזדן ודורטמונד הגיעו לבסוף אלינו לדיסלדורף. כשקיבלנו את פניהם ביום ראשון שעבר, היו איתם רק שתי שקיות פלסטיק, שקית אחת עם בגדים ושקית נוספת עם קרקרים, בקבוקי מים ושלושה תפוחים. אני עדיין זוכרת כיצד טטיאנה דגה את התפוחים מתוך השקית והניחה אותם על השולחן שלנו בתור מתנה. "הם מהגינה שלי", אמרה טטיאנה, וחיוך הופיע על פניה.

בזמן שאנחנו שותים תה שחור עם סוכר, צצה לידינו ארינה התוססת בת הארבע. בסמוך אליה עומד אחיה הביישן יותר, דני. הוא בן תשע ושנינו חוגגים יום הולדת באותו תאריך. אימו של דני, לינה, נולדה באותה שנה כמוני. גם לה ימלאו השנה 37. ובאותה מידה גם אני יכולתי לשבת כאן עכשיו, בדירה זרה, מול אישה זרה, שמדברת על סוג מסוים של סוכר שלא רוצה להתערבב טוב.

אין לנו שפה משותפת, אבל יש לנו אוכל משותף.

מאז שהאורחים מאוקראינה גרים איתנו, כל הבית מלא בריח של אוכל. טטיאנה ולינה מבשלות מרק וכדורי בשר. ולמרות שאנחנו בכלל צמחונים, אנחנו אוכלים קותלי חזיר ומרק עוף. אנחנו מתאמצים ככל יכולתנו לטשטש את כל הגבולות בינינו. אין לנו שפה משותפת, אבל יש לנו אוכל משותף. אנחנו רוצים לעשות הכל כדי שטטיאנה, לינה, ארינה ודני ירגישו בבית אצלנו. 

בזמן שאנחנו שותים תה שחור עם סוכר, פצצות נופלות על קייב. ובאחד הבונקרים בקייב יושבת אחותה של לינה, אולנה. היא לא ברחה יחד עם משפחתה לגרמניה בגלל שלבנה איוון מלאו 18 בינואר, ולכן הוא לא רשאי לעזוב את המדינה. וכשטטיאנה ולינה מראות לי בפלאפונים שלהן תמונות של איוון, צעיר נאה שפניו עדיין כפני מתבגר, אני חושבת על שני בניי, בן האחת עשרה ובן השבע. איזה רעיון אבסורדי, שביום מן הימים הם יאלצו לאחוז בנשק כדי להגן על המדינה שלנו. הבנים שלי, לאסה וג'ים, שאותם חינכתי בקנאות לפתור את כל הבעיות בדרכי שלום.

בימים הראשונים אני מתגנבת סביב שלושת התפוחים שהביאה טטיאנה, כאילו היו אוצר סודי. הייתי רוצה שהם ישכבו שם לנצח, אותם תפוחים אוקראינים בקערת הפירות שלנו, בדיוק כפי שהם, בין הלימונים הצהובים והתפוזים הזרחניים. אך למחרת אני מבחינה בנקודה חומה שצצה על צבעו האדום הבוהק של אחד התפוחים. בלב כבד אני אוחזת בו וחותכת אותו. נראה לי אכזרי לדקור אותו בליבו עם הסכין, רק כדי להפריד אותו מקליפתו. אני יודעת שהמוזלי שאני עומדת לאכול לארוחת בוקר יהיה יקר ערך.

בזמן שאנחנו שותים תה שחור עם סוכר, אולנה ואיוון בקייב חשים את עוצמת הפצצות שנופלות בקרבת הבונקר שלהם. זהו רטט שלרגע אחד מרעיד את האדמה כולה. טטיאנה מתחילה לבכות, לינה אוחזת בטלפון הנייד שלה ומקלידה משהו ב-Google Translator, האפשרות היחידה שלנו לתקשר באופן ורבלי האחת עם השנייה: "אולנה לא רצתה להשאיר את הבן שלה לבד", מתרגם המכשיר בקול מונוטוני, חסר כל רגש ומבע.

כבר ביום השני שלאחר הגעתן מדברות טטיאנה ולינה על החזרה שלהן לאוקראינה. עוד באביב הן ישובו לאוקראינה, בכך הן משוכנעות. יש משהו משכנע באופן שבו הן מדברות על השיבה הקרובה שלהן הביתה. אני מהנהנת ומאשרת את מה שנאמר. "כן", אני אומרת, "בטוח שתחזרו בקרוב הביתה". בזמן שאולנה ואיוון חשים את כוח ההרס של הפצצות שנופלות בקרבת הבונקר שלהם, אני אוחזת בטלפון הנייד שלי ומדברת אל ה- Google Translator: "הורים לא עוזבים את הילדים שלהם לבד." אני לוחצת על האייקון של המיקרופון, ומיד מופיע הכתב הקירילי הלא מוכר שנראה לי כמו שפת סתרים:     "Батьки не можуть залишити своїх дітей": בזמן שהקול המונוטוני חוזר על המשפט באוקראינית "Bat’ky ne mozhyt zalyshyty svoiych ditej", אני מסתכלת בעיניים של טטיאנה ולינה, כי רק דרך העיניים אני יכולה להבין אם המשפט תורגם בצורה נכונה. העיניים הן ההוכחה היחידה, העוגן שלי בתוך חוסר היכולת שלי לדבר. ההנהונים הנמרצים והמתואמים של טטיאנה ולינה מאשרים לי שהן הבינו את המשפט. גם אני מהנהנת עכשיו ומאשרת מחדש את מה שאמרתי, "כן, הורים לא עוזבים את הילדים שלהם לבד."

טטיאנה ואני חותכות תפוחים. אנחנו חותכות אותם לחתיכות קטנות. אנחנו אופות עוגת תפוחים, משום שהיום מגיעים אורחים. הזמנו שתי נשים נוספות שברחו יחד עם טטיאנה, לינה, ארינה ודני, ושמתגוררות אצל חברים אחרים בדיסלדורף. יחד עם התפוחים החתוכים ערבבתי תפוח מהגינה של טטיאנה. בין טטיאנה וביני יש חלוקת עבודה שקטה: היא מקלפת את התפוחים ואני חותכת אותם. זה מכאיב פחות כשחולקים זיכרון, כשחותכים אותו, כשמכינים ממנו עוגה שכולם אוהבים.

© Moritz Ellerich

ורה פורנווג (מימין) עם המשפחה האוקראינית

בלילות אני מתעוררת וחושבת על אולנה ואיוון שיושבים בבונקר בקייב, ושאולי בעוד כמה ימים לא יהיה להם יותר מה לאכול. כבר עכשיו הסופרמרקטים ריקים, אומרת טטיאנה כשאנחנו שותות תה, כבר עכשיו כולם נאלצים לחיות במרתפים ולהתקיים מהאספקה שברשותם. המחשבה שלי שוב נודדת אל שלושת התפוחים שהביאה עמה טטיאנה, ועל התפוח האחרון שנותר, למטה במטבח, בקערת הפירות שלנו.  

השעה היא 4:58 בבוקר, ואני יורדת על קצות האצבעות אל המטבח. אני מדליקה את הרדיו. בשעה שמשדרים דיווחים על הפצצות חדשות בקייב ועל הרס של מחלקת יולדות בבית חולים במריופול, אני מסתכלת על הגינה הקטנה שלנו, שעדיין עטופה בחשכת הליל, ואני מהרהרת כיצד העולם הזה הושלך לפתע אל תוך האפלה. אני מסתובבת והמבט שלי נודד אל קערת הפירות ואל התפוח האחרון מאוקראינה שעומד זקוף על מקומו, סמוק לחיים וקורן בין הלימונים והתפוזים. עכשיו אני שומעת ברדיו את קולו של נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי. הוא מעודד את האנשים באוקראינה להכין את השדות לקציר החיטה הממשמש ובא. אף אחד לא צריך לאבד את התקווה למען אוקראינה, למען מדינתנו החופשית והדמוקרטית, הוא אומר. 

אני מסתכלת על הגינה הקטנה שלנו, בשעת הבוקר של היום המפציע לאיטו, ומהרהרת היכן יהיה מקום טוב לשתול בו עץ תפוחים.