ריינר שטאך
פרנץ קפקא במאה ה-21

כיצד ייתכן שהקסם של פרנץ קפקא אינו פג גם מאה שנה לאחר מותו? שקפקא עדיין נתפס בעינינו כמודרני ועכשווי? מה מצפה לנו במלאת מאה שנה למותו של קפקא בשנת 2024? ריינר שטאך, הביוגרף החשוב ביותר של קפקא, משיב על השאלות. 

 

מאת ריינר שטאך

פרנץ קפקא, הסופר מפראג שהלך לעולמו בשנת 1924 והוא בן 40 בלבד, נחשב מזה זמן רב לאחד ממייסדי הספרות המודרניסטית. למרות שפרסם בעצמו רק מעט יצירות פרוזה והותיר אחריו כתבי יד רבים - שלושת הרומנים שלו נותרו בלתי גמורים - מעמדו כקלסיקון נותר ללא עוררין. כל מי שלמד בבית ספר תיכון דובר גרמנית בקורס גרמנית מורחב נתקל ללא ספק בקפקא. כמעט בכל מדינות גרמניה נבחנים על טקסטים של קפקא בבחינות הבגרות.

אפילו בחוג המובחר של הקליסיקונים יש לקפקא מעמד מיוחד באופן בולט. שכן מצד אחד הוא נחשב לסופר מורכב, עמוק, שמתנסח לא פעם בחידות, סופר שהעסיק וממשיך להעסיק דורות של פרשנים ברחבי העולם, סופר שכתביו נלמדים כנבואות. מזה זמן רב לא סופרים עוד את הפרסומים עליו ואת המהדורות המבוארות למורים ולתלמידים המתפרסמות בגרסאות חדשות שוב ושוב. מצד שני אין עוד סופר מהמאה ה-20 שנתן השראה והשפיע באופן דומה על כל כך הרבה אנשים יצירתיים, חלקם גם מעבר לתחום הספרות, למשל מאיירים וציירים, במאי קולנוע, מלחינים, שחקנים ומחזאים.

רק סופרים מעטים בספרות העולמית זוכים לחיים כפולים שכאלה לאחר מותם. אפשר אולי להשוות את השפעתו הבלתי נגמרת של שייקספיר לזו של קפקא. נראה כי היצירות הספרותיות של סופרים אלו אינן מתיישנות. כל דור של קוראים מרגיש בצורך לעסוק בהן מחדש. וגם העובדה שניתחו את הטקסטים האלה מכל זווית אפשרית כתחומי מחקר אקדמיים לא מעלה ולא מורידה.

קפקא וההיפר-בירוקרטיה

הסבירו את החיוניות הזאת, שבאה לידי ביטוי באופן מובהק גם במספר התרגומים, בכך שסופרים אלו מספקים דימויים ברורים של חוויות יסוד אנושיות, חוויות שמכירים ומבינים אותן מעבר לגבולות של תקופות ותרבויות. יצירות רבות של קפקא עונות על הגדרה זו ללא ספק. ייתכן שדמות האב הכול יכול שהשלכותיה ההרסניות מתוארות ברומן "המשפט" אינה מהווה עוד בעיה במקומות רבים בעולם. אולם התחושה של אדם שהוא נטע זר בקרב משפחתו (הגלגול) או תחושת הדחייה מצד הקהילה רק מכיוון שלא מכירים את כללי המשחק (הטירה) - אלו חוויות אפשריות בכל תרבות ולכן ניתן לעסוק בהן בספרות.

עם זאת אצל קפקא ישנו תמיד מימד נוסף התורם לפופולריות שלו באותה מידה: הוא מתאר עולם מודרני שיש לו מאפיינים מאיימים. תחילה לא הבינו זאת כהלכה. חוויות הטרור הטוטליטרי גרמו לקוראים רבים מהדור הראשון לקרוא את קפקא כנביא שחזה את אכזריות הפשיזם והסטניליזם. כיום אנו קוראים את הטקסטים שלו ביתר תשומת לב ובפחות הטייה. מתברר כי סצנות "קפקאיות", במיוחד ברומנים "המשפט" ו"הטירה", אינן קרובות אלינו כל כך מכיוון שהגיבורים שלהן נתונים לאלימות שרירותית. הרגעים האיומים הם דווקא כשהגיבורים נמצאים במצבים בלתי מובנים, רגעים שבהם הם מרגישים שצופים בהם ונוטלים מהם את הפרטיות. כאשר הם מבקשים הסברים, הם מקבלים מידע בשפע, אולם בשום מקום אין משהו שמועיל להם באמת. שולחים אותם מערכאה לערכאה ובסופו של דבר איש אינו אחראי.

אלה חוויות אופייניות לחברות המונים מודרניות ובירוקרטיות יתר על המידה, שבהן בדרך כלל אנשים יכולים להבין את מצבם הפיננסי או המקצועי רק בעזרת יועצים. חוויות אלה אופייניות אף יותר בחברות שבהן התקשורת הופכת להיות אנונימית או אף אוטומטית (הרשתות החברתיות, קווים חמים), יש ניצול לרעה של הפרטים האישיים ושימוש רב יותר באמצעי מעקב. מי שקורא את "המשפט" במאה ה-21 מזהה משהו שהסופר לא יכול היה לצפות במידה כזו, אך מגמה מאיימת מעין זו הייתה קיימת ברדאר החברתי שלו. זוהי בוודאי אחת הסיבות העיקריות לכך שקפקא נתפס בעינינו כמודרני ועכשווי.

קפקא ובעלי החיים

נקודה נוספת היא שקוראי קפקא היום אינם נאלצים עוד להסתפק בטקסטים קלאסיים בודדים. כל כתביו של קפקא זמינים גם במהדורות קריאה זולות היום. למשל, כריכה רכה בהוצאת פישר כוללת את כל הסיפורים, יש בה יותר משמונים טקסטים. חלק מהטקסטים הם בלתי גמורים אמנם, אך סך הכול הקוראים היום מקבלים תמונה ספרותית רחבה ומגוונת הרבה יותר, מעבר לתסביך אב ולנושא האשמה והעונש, שהיו מזוהים כל כך עם קפקא בעבר.

דוגמה לכך היא הכמות הגדולה של יצירות פרוזה שבהן מופיעים בעלי חיים שמדברים וחושבים, מוטיב ייחודי שהיה אמנם פופולרי בקרב שחקנים מאז ומתמיד ( דין וחשבון לאקדמיה - "סיפורו של קוף"), אולם לא זכה לתפקיד מרכזי בשיעורים ובדיונים האקדמיים. בהחלט הגיוני שדמויות בעלי החיים האלה יהפכו אט אט לסימן היכר נוסף של קפקא, במיוחד כשהתיאטרון והקולנוע יציגו אותן לעיתים קרובות יותר מאשר בעבר.

קפקא והקומדיה

גם ההתבוננות בקומדיה של קפקא עברה שינוי והתרחבות. תחילה התעלמו מנקודת מבט זו בשל דיונים שנשלטו בידי השקפות עולם שונות: ראו  בקפקא איש מכאובות אקזיסטנציאליסטי או דתי; סצנות הסלפסטיק ברומנים שלו לא התאימו להשקפה זו ולכן העדיפו לא להתייחס אליהן. אולם לכל המאוחר החל משנות התשעים החלה התמונה להתבהר אט אט. יותר ויותר קוראים מבינים כי ברוב המכריע של הטקסטים של קפקא יש רגעים קומיים גלויים או סמויים. עיון בעיזבון השלם של קפקא חושף מגוון רחב של מוטיבים קומיים, כולל שכבות מגוונות של היבטים טרגיים וקומיים.
עוד רב הנסתר על הגלוי, אך התשובה לשאלה אם יש להבין את ההיבטים הקומיים אצל קפקא באופן אינטלקטואלי תלויה כמובן בסוג קהל הקוראים. זהו מגרש משחקים נוסף לניסויים שנעשה בו שימוש מועט עד כה.

קפקא ומכתביו
 

עדיין אין הסכמה בקרב החוקרים וקהל הקוראים בשאלה אם ניתן לייחס כ-1,500 מכתבים פרי עטו של קפקא לעיזבונו הספרותי. זהו בהחלט מצב ייחודי שבו גם במכתבים אישיים סופר מתנסח ברמה כזו של כושר ביטוי לשוני ועושר בדיוני שאינה נופלת בשום צורה מזו של יצירותיו.
הכרך האחרון המיוחל של המהדורה הביקורתית של מכתבי קפקא יראה אור בהוצאת פישר בסתיו 2024, וכך יגיע גם הפרק הזה אל סופו. ערבי קריאה ואירועים אחרים העוסקים במכתביו של קפקא עשויים לסייע לקוראים מנוסים פחות להתקרב אל לשונו של קפקא, אל חשיבתו הציורית האופיינית ואל החוש הקומי שלו.

קפקא על הבמה
 

היום אנו קוראים את קפקא בצורה "ספרותית" יותר מאשר הדורות הקודמים. כלומר, ההנאה האסתטית מהשפה שלו, מהרעיונות, מהפרדוקסים, מהעלילות ומהדימויים המפתיעים שלו ממלאת תפקיד רב הרבה יותר מהצורך למצוא מיד את הפרשנות הנכונה. הגיוני אפוא שהתפתחות זו פתחה את יצירותיו של קפקא לגישות יצירתיות יותר, אפילו למעין קלידוסקופ. במקום הראשון אפשר למנות את התיאטרון.
למרות שקפקא מעולם לא כתב מחזה (הוא כתב רק כמה סצנות במחזה Gruftwächter), אפשר לפגוש את הטקסטים שלו בבמות התיאטרון כל הזמן. העלילות והדמויות שלו נוכחות במאות גרסאות. בשנת 2015 העלה אנדראס קריגנבורג הפקה למופת המבוססת על טקסט מתוך עזבונו של קפקא (כלוב הלך לחפש ציפור, דויטשס תיאטר ברלין). באותה שנה עיבד השחקן מקס סימונישק בהצלחה את הסיפור Der Bau כמחזה של אדם יחיד. להקת קפקא והסופר ירוסלב רודיש כסולן הראשי הלחינה שירים עם טקסטים מתוך רומנים של קפקא ושילבה את החומר המוזיקלי הזה בהפקות תיאטרון (הטירה 2015, אמריקה 2017, המשפט 2022).

קפקא על המסך

לא נראו הצלחות קולנועיות מרשימות בעיבוד טקסטים של קפקא למסך הגדול לאחר שאורסון וולס וסטיבן סודרברג ניסו לעשות זאת במאה העשרים. עם זאת קיים מגוון רחב של עיבודים לסרטים קצרים. אפשר לצפות במרביתם ביוטיוב. ניסוי המציאות המדומה "הגלגול" (מכון גתה פראג, 2018) זכה אף הוא לתשומת לב בעולם.

שורה ארוכה של מיזמים קולנועיים מתוכננת במלאת מאה שנה למותו של קפקא השנה, כולל סרט ביוגרפי בבימויה של הבמאית הפולנייה אגניישקה הולנד וסדרת טלוויזיה בת שישה פרקים בגרמנית המשלבת בין חייו ליצירתו של קפקא (תסריט: דניאל קהלמן, במאי : דויד שאלקו).

קפקא בקומיקס

גם מאיירים ברומנים גרפיים פיתחו חיבה מיוחדת לקפקא. מאז שיצאה לאור הנובלה הגרפית הקלאסית על קפקא, Introducing Kafka מאת מאייר הקומיקס האמריקני הנודע רוברט קראמב (1993), יצאו פרסומים חדשים רבים בז'אנר הזה ברחבי העולם, שיכולים בהחלט לשמש חומר מספיק לתערוכה. הפרסומים הבולטים הם: "הטירה" מאת Jaromír Švejdík
(2013). לאחרונה פרסם מוריץ פון וולצוגן את הרומן הגרפי The Aeroplanes in Brescia. העובדה שמהדורה חדשה ומהודרת הציגה את קפקא כמאייר (הוצאת בק, 2021) עשויה אף לחזק מגמה זו.

קפקא כאייקון פופ

 

כל הפעילויות הללו הן עדות משכנעת לכך שיצירתו של קפקא שמרה על חיוניותה ושהיא רלוונטית ביותר לתקופתנו. בנוסף היא עדיין "מהנה" מבחינה ספרותית במלוא מובן המילה. יש תנועה רחבה בעולם שכבר ניתן לתארה כתרבות פופ המבקשת להתקרב אל קפקא ולהתרחק מהשיח הספרותי האקדמי. קפקא הפך לדמות ספרותית עולמית; את שמו ואת דיוקנו מכירים אפילו אנשים שבשל מוצאו עדיין רואים בו סופר צ'כי.

ודאי שקיים חשש לפופוליזציה וטריוויאליזציה, אפילו מסחור, שהוא תמיד רעיל, במיוחד בהקשר של ציון ימי זיכרון. אפשר לבטל זאת בטענה שיצירתו של קפקא צלחה עשרות שנים של אינספור פרשנויות דתיות, פילוסופיות, פוליטיות ופסיכולוגיות ולכן אין ספק שהיא תעמוד בפני ניכוס תרבות הפופ. זה נשמע אולי מעט ציני ובנוסף הוא ממעיט בערכה של היעילות המוגברת פי כמה של תמונות שגויות.

עולמו של קפקא מבוסס על השפה שלו

כשחושבים על הפעילויות הרבות השנה, במלאת מאה למותו של קפקא, עלינו לזכור כי עולמו של קפקא, הנראה לנו עשיר בדימויים ומגוון, מבוסס בסופו של דבר על השפה שלו. הצורה הלשונית של יצירתו היא הבסיס שחייב להישאר שלם ככל האפשר גם כשקפקא מגיע לעולמות שונים. אין לעשות מניפולציות בטקסטים שלו, גם לא לטובת השפעה רבה יותר של יצירתו.
לימודי הספרות האקדמיים, ולא פחות מכך העריכה המדעית, ממשיכים אפוא לשמש בתפקיד של פיקוח: הם אלה שחוקרים, מציגים ומסבירים את כתבי היד של קפקא. עם זאת, במאה ה-21, כדאי גם להקשיב בתשומת לב רבה יותר למתרגמים של יצירותיו של קפקא ולהציע להם הזדמנויות לשוחח אלה עם אלה וגם עם הקוראים. זאת הן בשל ההתקבלות העולמית של יצירותיו של קפקא, והן מכיוון שהמתרגמים קרובים למבנה הלשוני העדין של הטקסטים ולכן הם יכולים לסייע במניעת אי הבנות, עיוותים או הפיכת הטקסטים לפשוטים ופופולאריים באופן מטעה.

קפקא עצמו חזה במדויק באחד האפוריזם שכתב את ההשלכות האפשריות אם ננתק את עצמנו מהיסוד הלשוני הזה: "הוא זולל את האשפה מהשולחן שלו; כתוצאה מכך, הוא הופך להיות שבע יותר מכולם לזמן מה, אך הוא שוכח כיצד לאכול מראש השולחן; וכך כבר אין עוד אשפה”.