Take Me to the River
ארכיון חי ונושם

בתערוכה הדיגיטלית "Take Me to the River", שבה תומכים במשותף מכון גתה וקרן הנסיך קלאוס, אמנים ואמניות עוסקים בהשלכות של שינוי האקלים על האוכלוסייה הילידית. האוצרות מאיה אל-חליל ודניאלה מכחול מספרות בריאיון על הממשק שבין אמנות וקיימות, ועל החשיבות שיש להצגת נקודות מבט של אוכלוסייה ילידית בעשייה האמנותית.  

מאת נטשה הולשטיין

גב' חליל וגב' מכחול, איזה תפקיד האמנות ממלאת, לדעתכן, במסגרת הדיון על אקלים וקיימות?

Kuratorin Maya El Khalil | Foto (Ausschnitt): © Tim Bowditch מאיה אל-חליל:  האמנות ממלאת פונקציות רבות. היא פותחת מרחב נוסף שמשלים את הנרטיב הרווח. בזמנים מאתגרים כמו אלה, תפקידה של האמנות איננו רק להגביר מודעות. היא נועדה להפריע למוסכמות קיימות ולעודד מעורבות, אך גם ליצור פנטזיה ותקווה. למרות הפיצול ששורר בעולמנו המודרני, האמנות יוצרת תחושת אחווה. עבורי אמנות איננה מותרות, אלא הכרח.


Architektin und Kuratorin Danielle Makhoul | Foto (Ausschnitt): © Abdullah AlMeslemani דניאלה מכחול: בדיון מסוג זה, אמנות יכולה ליצור נקודות השקפה חדשות דרך צורות הבעה אמנותיות וגישה אמפטית. רבים מצילומי הטבע בפרויקטים שנוצרו עבור התערוכה "Take Me to the River" הם בעלי יופי מרשים ועצוב כאחד. אך אמנות יכולה גם לעורר רגשות כגון פחד. פחד מפני העובדה שהטבע למעשה מושיב אותנו על ספסל הנאשמים, ושהוא נערך להתקפת נגד בגלל הניצול המתמשך שלו מצד בני האדם.

מרתה אנדראו, המייסדת של תכנית Residencias Walden שמארחת יוצרי סרטים דוקומנטריים באמריקה הלטינית, אמרה למאיה ולי באחת השיחות שלנו איתה משהו שאחר כך לא יצא לנו מהראש: "כשאת מבינה שעץ הוא ישות חיה ולא אובייקט שעומד לרשותך בכל עת, אז את גם מבינה שאסור לך לנצל אותו, אלא לשמור עליו." זה הדבר שעומד בלב הפרויקט: דרך הרמה הרגשית, השאיפה היא לגרום לצופה לתפוס את הנוף כסובייקט במקום כאובייקט. וזה בדיוק מה שהאמנות יכולה לעשות.

שתיכן אצרתם יחד את התערוכה האינטרנטית "Take Me to the River". מה מיוחד בתערוכה ואילו הזדמנויות נוצרות בעקבות הצגת התכנים באופן דיגיטלי?  

מאיה אל-חליל: ניסינו לאגד יחד עקרונות חדשים ודרכים חדשות שיאפשרו לכמת את משבר האקלים ויעוררו השראה לפעולה. הפרויקטים שמוצגים בתערוכה לא רק נוצרים באופן שיתופי, אלא גם יוצרים השקפות עולם שמתעלות מעל לאינדיבידואליזם נוקשה. כל אחד מהפרויקטים מציג פרספקטיבה חדשה שבאמצעותה עלינו להגדיר מחדש את הקשר שלנו למצוקת האקלים. כל פרויקט ופרויקט מתבסס על נקודות ההשקפה של קהילות שנפגעות באופן משמעותי משינוי האקלים. הקהילות הללו סובלות, אך הן גם מחזיקות בידע אינטימי וחסר תחליף על הסביבה שלהן.

הייתי אומרת שהתערוכה הזו היא תרגיל בהקשבה: לקולות אחרים, למגוון, לעולמות השונים. התערוכה המקוונת מאפשרת לנו להגיע לקהל גדול יותר מכל רחבי העולם. היא גם מוצגת במשך זמן רב יותר מאשר תערוכה פיזית.   

דניאלה מכחול: אין ספק שהמעבר מתערוכה פיזית לדיגיטלית לא היה לנו קל בהתחלה. אך ככל שהתעמקנו בעבודות יותר ויותר, התברר לנו שרבים מהפרויקטים הללו סובבים סביב קהילות שחיות בצורה מבודדת לחלוטין. הפנדמיה המתמשכת הגדילה עוד יותר את הריחוק מהן, והגישה לשטחים שבהם חיות קהילות אלו הפכה לקשה מבעבר. אף על פי כן, היום אנחנו מקושרים האחד לשני  – בצורה דיגיטלית – טוב יותר מאי פעם. וכפי שמאיה אמרה, תערוכה אינטרנטית כמו " Take Me to the River" מתפקדת בתור ארכיון חי ונושם שיכול להגיע להרבה יותר אנשים, גם אם הם רחוקים אפילו עוד יותר האחד מהשני.

כיצד אפשר לקדם את הדיון על פרספקטיבות של קהילות ילידיות, ומדוע האמנות משמשת כאמצעי יעיל כל-כך כדי להביע את הפרספקטיבות האלה?

מאיה אל-חליל: אנו יכולים ללמוד רבות מקהילות ילידיות, ובמיוחד דבר אחד: שלטבע יש זכויות. הדבר הזה זכה להכרה גם בכמה פסיקות של בתי המשפט: לנהרות יש זכות לזרום, ליערות יש זכות לנשום. שבט הקיצ'ווה, למשל, שהוצג בפרויקט של Misha Vallejo, מאמין ב"יער חי", יער שמגיב לכל דבר. היער הוא ישות חיה עם תודעה, הוא שומר על הידע שמועבר מהזקנים לדורות החדשים. כאשר השרשרת הזו נשברת, הידע הזה הולך לאיבוד. שיווי המשקל הטבעי הזה, הרמוניית החיים, הקיום של הישויות החיות, כל אלה תלויים בידע הזה, במערכת יחסים של כבוד ושל שיווי משקל בין כל הישויות. האמונה בסימביוזה כזו היא השיעור החשוב ביותר שלמדתי. האמנות יצרה "מרחב" שמכיל בתוכו השקפות עולם חלופיות במטרה להמחיש את מלוא משמעותו של אסון האקלים – מרחב השוכן מחוץ לגבולות המדע והפוליטיקה.