התיירות ואיכות הסביבה
זה לא אסון טבע — זה אסון אנושי לחלוטין
5,000 עגורים מתו לאחרונה באגמון החולה והמספר עוד יוכפל. תאוות בצע תיירותית הביאה להאכלת יתר שלהם ולהצטופפותם — עד שחלו
מאת משה גלעד
מה שקורה בימים אלה בעמק החולה הוא אסון נורא. בכל יום קרוב לאלפי עגורים מתים. גופותיהם מוטלות מכווצות במים. עופות שהמראה האצילי שלהם משך מאות אלפי מבקרים נראים עכשיו חסרי אונים. הצילומים קשים מאוד לצפייה. על פי העדכון האחרון, כ–5,000 עגורים מתים נצפו השבוע באגמון החולה. שמורת הטבע והאגמון נסגרו לקהל. השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, הגדירה זאת השבוע כ"אחת הפגיעות החמורות ביותר בחיות הבר אי פעם בישראל". ההערכה היא שמספר המתים בקרב העגורים יהיה כפול. זה נתון מזעזע. כ–40 אלף עגורים שוהים במהלך החורף בישראל. כלומר, כרבע מהם ימותו במגפה הנוכחית. מספר העגורים בישראל הוא כעשירית מן האוכלוסייה העולמית. אפשר להגדיר זאת כשואה. אסור להגדיר זאת כאסון טבע. אנחנו הבאנו את האסון הזה על העגורים ועל עצמנו במדיניות שנבעה משילוב בין אהבת טבע, לרצון חסר עכבות לפיתוח תיירות ולרדיפת בצע.
אגמון החולה היה עד השבוע הצלחה תיירותית מסחררת. כחצי מיליון מבקרים פקדו אותו בכל שנה. ה־BBC מנה אותו כאחד מעשרת אתרי הצפרות הטובים בעולם. האגמון הוא פארק צפרות שהקימה קק"ל בשנות ה–90, לאחר שהוחלט להציף מחדש חלקים מאגם החולה. ייבוש אגם החולה בשנות ה–50 הוא החטא הקדמון בסיפור הזה. גם שם הובילה התערבות יתר של בני האדם בטבע לקטסטרופה.
אגמון החולה נהפך במהירות ללהיט. עגלות מסתור הובילו את המבקרים למרחק קצרצר מן העגורים. אלה התרכזו במספרים עצומים במוקדי האכלה — גרעינים שפיזרו להם כדי למשוך אותם בריכוזים גדולים — וכמעט כולם חייכו באושר. כיף להיות צפר באגמון. התמורה למאמץ חסרת כל פרופורציות.
שבעה טונות ביום של קטניות (בוטנים) או תירס חולקו לעופות באגמון החולה. המימון הגיע מהחקלאים שקיוו למנוע מהעגורים לפשוט על השדות, מהאגמון, מקק"ל, ממשרד החקלאות ומהמועצה האזורית. בגליל העליון רווחת ההערכה שתיירות העגורים מכניסה לאזור כ–120 מיליון שקל בשנה. כאן נפתח מעגל הקסמים — כיוון שרצו שיבואו לאגמון תיירים צריך היה לדאוג שיהיו בו עגורים. כדי שיבואו עגורים ובעקבותיהם מבקרים — צריך להאכיל את העופות. ההאכלה, טענו האקולוגים, מפתה את העגורים להישאר בעמק החולה ולחסוך מעצמם את הנדידה המסורתית והמייגעת דרומה לאפריקה. הצפיפות אינה מועילה לאף אחד.
בכתבה שהכנתי על האגמון בינואר 2017 אמרה לי אחת המנהלות באתר: "גם לנו ברור ששהות של עופות כה רבים שדחוסים בשטח כה קטן היא בעייתית". ד"ר עמית דולב, אקולוג מחוז צפון של רשות הטבע והגנים, הבהיר אז: "האכלת חיות בר אינה לרוחנו. תוספת המזון גרמה לשינוי דפוסי הנדידה של העגורים".
דן אלון, שניהל עד לאחרונה את מרכז הצפרות הישראלי בחברה להגנת הטבע, מתח בעבר ביקורת על כך שאין באגמון ניהול אקולוגי ותפיסה אקולוגית. "אפשר לומר שבאגמון חושבים יותר תיירות ופחות טבע. הסוד האמיתי טמון באיזון ביניהם". את התוצאות של חוסר האיזון אנחנו רואים השבוע והן נוראות ואיומות.
“הזואולוג פרופ' יורם יום טוב כתב לי השבוע: "מה שקורה לעגורים בעמק החולה היה צפוי כי כאשר הצפיפות גדולה הפתוגנים (מַרעָנים — המנגנונים באמצעותם חיידקים, נגיפים ומחוללי מחלות גורמים לתופעות המחלה) עוברים מהר מפרט לפרט. ההאכלה בידי אדם, בין אם בכוונה או במקרה, גרמה לכך. כך קרה עם הצבאים ברמת יששכר וברמת הגולן שלקו בשנות ה–80 במחלת הפה והטלפיים. גם שם הצפיפות עלתה מאוד בגלל החלטות של בני אדם והתוצאה היתה תמותה רבתי של אלפי צבאים. תהליך דומה מתרחש כעת ברמת אביב בתל אביב. האכלת חתולים משוטטים גורמת לגידול באוכלוסיית הקיפודים, שניזונים מאותו אוכל. אוכלוסייה זו נגועה קשות במחלת עור חמורה (סקביאס) הגורמת לכאבים קשים ללוקים בה. מאות קיפודים כאלה הובאו בשנים האחרונות לבית החולים לחיות בר בספארי. המאחד את המקרים הללו הוא שכוונות כביכול טובות של חסרי ידע גורמות לעתים לנזקים רבים".
העגורים בעמק החולה הביאו בנדודיהם את שפעת העופות לישראל. המשמעות הבולטת כרגע ביותר של התפרצות המחלה היא מחסור גורף בביצים בסופרמרקטים ברחבי הארץ. לולים שלמים במושב מרגליות הושמדו השבוע. אבל ייתכן שדווקא עכשיו כדאי להרים את הראש מן השקשוקה הפרטית שלנו כדי להבין שפעם נוספת התערבות לא נבונה בתהליכים הטבעיים גרמה לאסון סביבתי חמור ומעציב כל כך. זה לא אסון טבע — זה אסון אנושי לחלוטין.
אגמון החולה ושמורת החולה ישובו וייפתחו בשבועות הקרובים לקהל. השאלה הגדולה שמנהליהם צריכים לשאול עצמם בימים אלה היא האם הם ממשיכים באותה דרך.
