"לאיש לא היה מה לומר"
ברטולד ברכט והרדיו
בזמן שהרדיו בגרמניה חוגג את יום הולדתו המאה, יש אורח אחד שחייבים להזמין לשולחן יום ההולדת: ברטולד ברכט. אנדראס שטרוהל מספר על החשיבות שהייתה לברכט בעיצוב דמותו של הרדיו, כפי שאנו מכירים אותו כיום.
מאת אנדראס שטרוהל
בנאומו משנת 1932 על "תפקידו של הרדיו" השמיע ברטולד ברכט את הדרישה הבאה: "יש לרתום את האמנות והרדיו למען הגשמת יעדים חינוכיים" [1]. הוא הוסיף וטען כי:
"יישום הידע התיאורטי של אמנות הדרמה המודרנית, כלומר הדרמה האפית, בתחום הרדיו, יכול להוביל לתוצאות פורות במיוחד. [...] גם שיתוף פעולה ישיר בין הפעילויות בתחום התיאטרון והרדיו הינו דבר שניתן לארגון." [2]
"תיאוריית הרדיו" של ברכט, כפי שהיא מכונה, כוללת מספר רשימות, מאמרים בעיתונים ונאומים מהשנים 1932-1927, שבהם ניסח ברכט את ביקורתו על הרדיו של אותה עת, ואת תקוותיו ודרישותיו כלפי הרדיו בעתיד. הייתה זו הפעם הראשונה שבה אדם כלשהו השמיע דרישות פוליטיות שהיו קשורות פחות לתוכנם של אמצעי המדיה, ויותר לאופני החיבור של ערוציהם.
רדיו בתור אינטרקום
לפי ברכט, לרדיו ישנה היכולת הטכנית לשמש כאינטרקום. במקום זאת, הוא מתפקד ככביש חד-סטרי שמאפשר קליטה פסיבית בלבד, כלומר הפצה במקום תקשורת. וזה בדיוק הדבר, כך דורש ברכט, שחייב להשתנות כדי להעמיד את הרדיו לשירותה של התפתחות חברתית הגיונית. הצעתו "למנהלי הרדיו": "לדעתי, עליכם לנסות להפוך את הרדיו למשהו דמוקרטי באמת." [3]"יש להפוך את הרדיו ממכשיר הפצה למכשיר תקשורת. הרדיו יכול להפוך למכשיר התקשורת הכביר ביותר החיים הציבוריים, למערכת ערוצים יוצאת מן הכלל. פירוש הדבר, שהוא יוכל להיות כך אם יידע לא רק לשדר החוצה, אלא גם לקלוט, כלומר לאפשר למאזין לא רק לשמוע, אלא גם לדבר, ולא לבודד אותו, אלא לרקום עמו קשרים. [...] הרדיו חייב לאפשר חילופים הדדיים." [4]
אך למעט אותם חלקים באוכלוסייה שעד אותה עת היו מודרים מהחיים הציבוריים, ממעגלי קבלת ההחלטות הפוליטיים ומההשתתפות הכלכלית, לאיש לא היה עניין בכך שהרדיו יסייע להטיל ספק במערכת השולטת.
"ביצועיו של הרדיו מבישים, האפשרויות העומדות בפניו 'בלתי מוגבלות' [...] אם הייתי מאמין שהבורגנות הזו תוסיף לחיות עוד מאה שנה, הייתי משוכנע שהיא תמשיך ללהג עוד מאות שנים על 'האפשרויות' הכבירות שטמונות ברדיו." [5]
ברכט שואל בפרובוקטיביות, מדוע דרישותיו כלפי הרדיו זוכות ללעג ומוגדרות כאוטופיות: "אם אתם מחשיבים זאת כדבר אוטופי, אני מבקש מכם לחשוב מדוע הוא אוטופי." [6]
רדיו ומוזיקה של בתי קפה
עם זאת, ברכט אינו מסביר כיצד ניתן להגשים מבחינה חברתית את הרדיו המשופר הזה, המאפשר את היכולת לקיים דיאלוג. מדובר במעגל קסמים, מכיוון שרדיו טוב יותר יכול אמנם להוביל לחברה טובה יותר, אך רק תנאים מוקדמים חברתיים אחרים יכולים לאפשר את קיומו של רדיו משופר.לעומת אמצעי התקשורת החד-ערוציים, הכוללים את העיתון, את הרדיו הקונבנציונלי ואת הטלוויזיה, ישנם אמצעי תקשורת דו-כיוונים המאפשרים דיאלוג, כמו המכתב, הטלפון והאימייל. במסגרת אמצעים אלה, השולח והמקבל מחליפים ביניהם בקביעות את התפקידים, מנהלים במשותף את תהליך התקשורת, וגם נושאים במשותף באחריות למערכת היחסים ביניהם. וזה בדיוק מה שברכט דרש במסגרת תיאוריית הרדיו שלו.
אך הרדיו, "בתור הנציג [...] של התיאטרון, האופרה, הקונצרט, ההרצאות, המוזיקה של בתי הקפה, התקשורת המקומית ועוד כהנה וכהנה [...] חיקה כמעט את כל המוסדות הקיימים שיש להם נגיעה להפצה של דיבור או שירה [7], אך לא יצר דבר משל עצמו.
אני זוכר כיצד שמעתי בפעם הראשונה על הרדיו. היו אלה ידיעות אירוניות בעיתון, על הוריקן רדיו רציני שעומד לזרוע הרס באמריקה. אך למרות זאת, הרושם היה שלא מדובר בעניין אופנתי, אלא מודרני ממש. הרושם הזה התפוגג חיש מהר כשגם אנחנו התחלנו להאזין לרדיו. [...] היה זה ניצחון קולוסאלי של הטכנולוגיה, אשר סוף סוף העניקה לעולם כולו גישה לוואלס וינאי ולמתכוני בישול." [8]
הרדיו – מי הזמין אותו?
הסיבה לכך שהרדיו משמש רק בתור מכשיר הפצה, ולא כמכשיר תקשורת או כביש דו-סטרי, כפי שהיה רצוי שיהיה, איננה בשום פנים בעלת אופי טכני. הרדיו הוא המצאה "שלא הוזמנה", "ושקודם כל הייתה חייבת לכבוש את השוק שלה." [9] "לפתע הייתה לאדם האפשרות לומר הכול לכולם, אך לאחר שחשב על כך, לא היה לו מה לומר." [10] ראשית, היה הכרח ליצור באופן מלאכותי את הביקוש לטכנולוגיה החדשה; "ההתפתחות הטכנית" הקדימה את ההתפתחות החברתית. "לא הציבור חיכה לרדיו, אלא הרדיו חיכה לציבור". [11]רדיו ליד האח
כמו כל התפתחות תקשורתית-טכנולוגית, גם הרדיו היה בראשיתו המצאה טכנולוגית מלחמתית של מלחמת העולם הראשונה, שנועדה לתיאום בין טנקים, מטוסים וצוללות. הוא שוחרר לשימוש אזרחי רק בשנת 1923, למרות התנגדות עיקשת של הצבא הגרמני.עוד בשנת 1929, בזמן שעדיין כיהן כמושל מדינת ניו-יורק, גילה פרנקלין ד. רוזוולט את הרדיו בתור דרך לפנות לאזרחיו באופן רב עוצמה ואינטימי כאחד. בין השנים 1944-1933, בזמן שכיהן כנשיא ארצות הברית, הוא טיפח ושכלל את הפורמט הזה ב-30 שידורי רדיו שנודעו בתור "שיחות ליד האח". שידורים אלה הבליטו מצד אחד את קולו הסימפטי, ומצד שני סייעו להסתיר את תסמיני מחלת הפוליו שממנה סבל. הטכנולוגיה ביטלה את ההפרדה בין המרחב הציבורי לפרטי.
הרדיו בגרמניה הנאצית
לנאצים בגרמניה היו באותו הזמן רעיונות אחרים בנוגע לרדיו, אם כי הם היו לכל הפחות אפקטיביים באותה מידה. באוגוסט 1933, שנה אחת בלבד אחרי שברכט פרסם ביולי 1932 את נאומו על תפקידו של הרדיו, הוצג "המַקְלֵט העממי" שפותח לפי הוראתו של יוזף גבלס, שר התעמולה והחינוך העממי של הרייך. מאותו רגע ואילך העם היה צריך להאזין, ותו לא. מי שמאזין לרדיו, ובמקרה הטוב ביותר למקור שידור אחד ויחיד, מסוגל לקבל ביתר קלות פקודות מלמעלה – כך לפי חישוביהם של הנאצים. "הנאצים [...] ידעו שהרדיו העניק צורה למטרתם, בדיוק כפי שעשתה מכונת הדפוס עבור הרפורמציה." [12] מספר המאזינים לרדיו ברייך השלישי גדל משנה לשנה.לעומת זאת, את קולו של ברכט ואת קולם של שותפיו הפוליטיים הרבים לא ניתן היה יותר לשמוע. ברכט לא היה יכול ליישם את רעיונותיו על שימוש שיתופי בטכנולוגיית הרדיו. בשנה שבה נכנס לשימוש "המקלט העממי" נמלט ברכט מגרמניה כדי להציל את חייו.
Gonna keep my radio on
Till I know just what went wrong
The answer’s out there somewhere on the dial [13]
הערות שוליים:
[1] Bertolt Brecht: „Über Verwertungen.“ in: Brecht: Schriften zur Literatur und Kunst I 1920–1932. Suhrkamp, Frankfurt am Main 1967, 127.
[2] Brecht: „Der Rundfunk als Kommunikationsapparat“. in: Brecht: Schriften, 138 f.
[3] Brecht: „Vorschläge für den Intendanten des Rundfunks.“ in: Brecht Schriften, 124.
[4] Brecht: Der Rundfunk als Kommunikationsapparat, 134 f.
[5] Brecht: „Radio – eine vorsintflutliche Erfindung?“ in: Brecht: Schriften, 122.
[6] Brecht: Der Rundfunk als Kommunikationsapparat, 135.
[7] ibid., 133.
[8] Brecht: Radio – eine vorsintflutliche Erfindung?, 121.
[9] Brecht: Der Rundfunk als Kommunikationsapparat, 132.
[10] ibid.
[11] ibid.
[12] Max Horkheimer und Theodor W. Adorno: Dialektik der Aufklärung. Philosophische Fragmente. Frankfurt am Main 2008 (Ersterscheinung: 1969), 168.
[13] Ray Davies: Around the Dial, 198