הפולמוס סביב אשיל מבמבה (Achille Mbembe)
רוח הרפאים של ההשוואה

אשיל מבמבה, ככל הנראה  ההיסטוריון והפילוסוף הבולט והחשוב באפריקה, מואשם באנטישמיות. הדיון הבא מעלה שאלות עקרוניות על תרבות הזיכרון ועל חופש הביטוי.

מאת מיכאל רותברג

רוח רפאים מתהלכת בגרמניה, רוח הרפאים של ההשוואה. זוהי התוצאה הבלתי מכוונת של אחד ההישגים הראויים לשבח של החברה הגרמנית שלאחר מלחמת העולם השנייה. חברה זו הצליחה לבנות תרבות זיכרון במשך עשרות שנים ובדרך זו למלא את אחריותה לרצח העם של יהודי אירופה שביצעו הנאצים. לאחר איחוד גרמניה הפכה הנצחת השואה להיבט מרכזי בתרבות הציבורית. סמל מוחשי למקומה המרכזי של השואה היה השקת האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו. עם זאת, ככל שחלף הזמן זכתה השואה למעמד כמעט קדוש כאירוע ייחודי בנוף הזיכרון של האומה. הייחודיות המיוחסת לשואה בתרבות ההנצחה הרשמית ואף במחקר גורמת לכך שהיא אינה כפופה עוד לתודעה ההיסטורית הרגילה, המתבססת בהכרח על השוואה ויחסיות יחסית בין אירועים שונים. סקרליזציה כזו של ייחודיות אינה ייחודית לגרמניה, אך היא קיבלה איכות משלה, בולטת במיוחד, ברפובליקה הפדרלית בשנים האחרונות. בגרמניה השיח הציבורי הכללי מניח שהשוואת השואה לאירועים אחרים ממעיטה בערכו של הפשע הזה שבוצע בידי הגרמנים ובכך פוגעת בחומרת תחושת האחריות הגרמנית. כתוצאה מכך, השיח הציבורי והמחקרי היו נתונים לפיקוח קפדני.

היסטוריות רבות של אלימות

ההתעקשות על ייחודה של השואה בנוף הזיכרון הגרמני הביאה להתפתחותן של שתי נקודות מחלוקת מרכזיות נפרדות אך כאלו שמקשרים ביניהן לעיתים קרובות. מצד אחד מדובר בשאלה כיצד ניתן לקשור בין השואה למקרים אחרים של אלימות ובמיוחד להיסטוריה ולהשלכות של הקולוניאליזם האירופי. מצד שני מדובר בשאלה כיצד ניתן להביע ביקורת לגיטימית על מדינת ישראל, שתפיסתה העצמית, ממש כמו זו של גרמניה, קשורה קשר הדוק לאירועי השואה. 

שתי רוחות הרפאים הללו חזרו וצפו אל פני השטח בעקבות השערורייה האינטלקטואלית והפוליטית האחרונה שיצאה מגרמניה. מדובר בטענות על אנטישמיות ו"רלטיביזם" של השואה שהועלו נגד אשיל מבמבה, היסטוריון מקמרון, המתגורר בדרום אפריקה. הפרופסור שזוכה להערכה ברחבי עולם עוסק בקולוניאליזם ובמורשתו וכבר זכה לפרסום רב בגרמניה לפני הפולמוס הזה. ספריו תורגמו במהרה לגרמנית לאחר פרסומם. כמו כן הוא זכה בפרסים ועיטורים רבים, ובמשרות בכירות של פרופסור אורח באוניברסיטאות בגרמניה. כעת המוניטין שלו בגרמניה מתנפץ לרסיסים. תחילה פוליטיקאי ממפלגת ה-FDP בנורדריין-וסטפאליה, לורנץ דויטש, העלה האשמות נגדו, שהובאו עוד יותר לעיני הציבור בידי הנציב הממשלתי הפדרלי לחיים יהודיים בגרמניה ולמאבק באנטישמיות, פליקס קליין. אולם לא סביר שהמוניטין שלו ייפגע גם מחוץ מחוץ לגרמניה. מה הפולמוס הזה מלמד אותנו על המצב הנוכחי של התרבות הציבורית בגרמניה?

השוואה ורלטיביזם

ההאשמות של הממסד הגרמני נגד מבמבה מתייחסות לקטעים ממאמרו "חברת האיבה", המופיע בגרמנית בספרו " פוליטיקה של איבה" (2017). הקטע הראשון עוסק בהשוואה (אך לא השוואה מוחלטת, כפי שמציין דויטש) בין האפרטהייד בדרום אפריקה לבין כיבוש השטחים הפלסטיניים בידי ישראל. בגרמניה ניתן להניח בקלות שהשוואה כזו היא כשלעצמה אנטישמית. כל עוד לא מטילים ספק בהנחה כזו - מה שהייתי עושה, כמו גם עשרות חברי כנסת לשעבר, אזרחיות ואזרחים ישראלים רבים ויהודים ברחבי העולם שמותחים ביקורת על מה שהם רואים כמדיניות שמזכירה את האפרטהייד בשטחים הכבושים - הדיון הזה נותר חסר בסיס. 

במקום זה אני מבקש לדון בפסקה השנייה, העוסקת בהשוואה בין האפרטהייד לרצח העם בידי הנאצים: "משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ובקנה מידה שונה לחלוטין ובהקשר אחר - השמדת יהודי אירופה הם שני ביטויים סמליים של טירוף הפרדה [אחד]" (ר' "חברת האיבה", עמוד 90). בקטע זה אני לא יכול למצוא שום רמז להשוואה או ל"רלטיביזם" שבהם מבמבה מואשם בידי מבקריו. במקום זה מבמבה מתאר את השואה באופן ברור כ"אירוע קיצוני" וכתוצאה של הקשר היסטורי שונה מאוד מזה שהוביל לאפרטהייד. התזה של מבמבה מתארת אפוא פחות השוואה מאשר הנחה ספקולטיבית הנוגעת לתנאי המסגרת המאפשרים מערכות גזעניות. הוא מקדיש את עצמו במיוחד להבנייה משותפת של דמות אויב ולכמיהות ולאשליות מטורפות הנלוות להפרדה והרס העומדים בבסיסה של הבנייה כזאת. כשמבמבה מדבר על "חברת איבה", הוא מתייחס להבנייה זו כמו גם לכמיהות ולאשליות המטורפות האלה. ודאי שניתן לערער על גישה כזו להסבר של השואה (או האפרטהייד). לעומת זאת ישנם מחקרים מדעיים רבים על רצח העם של היהודים בידי הנאצים שעוסקים בדיוק בנושא זה, כלומר בהבנייה האידיאולוגית של "היהודי" כאויב הקהילה הלאומית שיש להשמיד.

זיכרון: מודל תחרותי לעומת רב כיווני

קווי הקונפליקט המרכזיים בחברה הגרמנית מתגלים בפולמוס סביב מבמבה. המהירות שבה הוכרז מבמבה כאישיות בלתי רצויה בחוגים רשמיים מסוימים מראה כי לתזה שלפיה השואה אינה ניתנת להשוואה יש עדיין קהל תומכים גדול בגרמניה. התזה גם מראה כיצד קונצנזוס כזה בנוגע לזיכרון סבלם של היהודים תחת השלטון הנאצי יכול להוביל לעמדת הגנה נטולת ביקורת ביחס לישראל ולגינוי של עמדות פרו פלסטיניות. בינתיים אינטלקטואלים רבים מגרמניה וממדינות אחרות, יהודים ושאינם יהודים, התייצבו לצד מבמבה. העובדה שחוקרים גרמנים מהשורה הראשונה כמו אליידה אסמאן ומיכה ברומליק יצאו להגנתו של מבמבה מצביעה על כך שניתן כעת לדון בקונצנזוס המקובל בגרמניה. גרמניה היום נעה בין שתי אפשרויות של עיצוב הזיכרון התרבותי: המודל השליט של זיכרון תחרותי ומודל הזיכרון המתהווה שכיניתי בשם "זיכרון רב כיווני".

 על פי המודל של זיכרון תחרותי זיכרונות קולקטיביים דוחקים זה את זה מהמרחב הציבורי. כאשר בוחנים זיכרונות קולקטיביים מתוך היגיון של משחק סכום אפס, מודל זה ניזון מפחד. קיים חשש שמגע בין זיכרונות השואה לזיכרונות של מקרי אלימות אחרים, למשל באמצעות השוואה לקולוניאליזם, לאפרטהייד או לכיבוש, עלול להמעיט בערך השואה או אף להביא להכחשתה. שומרי זיכרון העבדות והקולוניאליזם מבטאים לעתים קרובות דאגה דומה. הם חוששים כי הדגשת יתר של השואה עלולה לדחוק אירועים היסטוריים אחרים הצידה. אך נשאלת השאלה: כיצד עובד הזיכרון? וכדי להתייחס באופן ישיר לפחדים של הגרמנים: האם השוואה לשואה חייבת להוביל ליחסיות ולאי קבלת אחריות?
 התיאוריה שלי של זיכרון רב כיווני מבוססת על ההנחה שתהליך הזיכרון אינו פועל על פי ההיגיון של משחק סכום אפס, גם אם תרבויות של זיכרון כפופות לקונפליקטים נלהבים, אפילו סוערים. במקום זה כל תרבויות הזיכרון מתפתחות בדרך דיאלוגית, באמצעות שאילות, ניכוס, השוואה וחזרות על היסטוריות אחרות ומסורות זיכרון אחרות. קונפליקטים בזיכרון אינם מובילים לפחות זיכרון אלא ליותר זיכרון, גם אם תחום הזיכרון הציבורי יכול להמשיך ללבוש צורות רבות. 

באופן חלקי אפשר לראות בפולמוס סביב מבמבה את העובדה הידועה, שעם הגלובליזציה של זיכרון השואה, זיכרון זה הפך גם הוא לפלטפורמה שבה ניתן לבטא זיכרונות אחרים של חוויות של אלימות. זה מתייחס במיוחד לתקופת העבדות והקולוניאליזם. אולם אופן הנצחת השואה המקובל כיום וגם מקובל ברחבי העולם התפתח בתקופה המוקדמת של הדה-קולוניזציה ומתוך דיאלוג עם היסטוריות אחרות, שכעת לכאורה מתחרות זו בזו. כתביו של מבמבה נשענים על מסורת רב-כיוונית שעסקה ביחסים בין השואה לאלימות גזענית בשבעים השנים האחרונות. אלימות שבאה לידי ביטוי במאות שנים של עבדות, קולוניזציה והפרדה גזעית של אנשים מאפריקה ומהפזורה האפריקנית בידי אנשים מאירופה וצאצאיהם.
השיח הפולמוסי של אמה סזר (Aimé Césaire) על הקולוניאליזם משתייך אף הוא למסורת זו שבה הוא מתאר את האכזריות של הנאצים כ"פשע נגד האדם הלבן", שהוא "יישום של פרקטיקות קולוניאליות על אירופה שעד כה רק הערבים באלג'יריה, ה"קולים" בהודו וה"כושים" באפריקה נחשפו אליהן". הוא בא לידי ביטוי גם בכתביו של האינטלקטואל האפרו-אמריקאי ו.א.ב. דו בויז (W.E. B. Du Bois). לאחר ביקור בחורבות גטו ורשה הוא תיאר במילים מרגשות מאוד כיצד השקפתו על גזענות השתנתה בעקבות ביקור זה. במהלך ביקורו, כך כתב דו בויז, בעיצומה של אמריקה של ג'ים קרואו, הוא הגיע להבנה כי הוא אינו יכול עוד לתפוס את בעיית העבדות, האמנציפציה והחשיבה המעמדית בארצות הברית כתופעה ייחודית ומובחנת, כפי שעשה במשך זמן רב. עם זאת, השינוי המהותי בהבנתו שלו את הגזע לא הוביל את דו בויז להניח שאין הבדלים בין צורות שונות של גזענות. במקום זאת, הוא אמר שהוא לא יכול היה לדמיין בחלומותיו הפרועים ביותר את מה שראה בוורשה בשנת 1949. לא "מובחנת וייחודית" ולא "אחידה, שווה" - זוהי המסורת הרב-כיוונית של חשיבה השוואתית על אלימות גזענית שטיפחו בעידן הדה-קולוניזציה ושממשיכה לחיות בקרב הוגים דוגמת מבמבה. התיאוריה של זיכרון רב-כיווני אינה מניחה שלכל הביטויים של זיכרון ציבורי יש אותו תוקף. ודאי שאנו  זקוקים לאתיקה של השוואה כדי להבחין בין הערכיות של ביטויים רב-לאומיים. חלק מההשוואות ראויות להתייחסות רצינית, אחרות לא. השוואות מסוימות מובילות לסולידריות רבה יותר בין הקורבנות, אחרות לעומתן להגברת הסכסוכים. השוואות מסוימות עשויות להיראות כהשוואה קלת דעת אף על פי שהשוואות מתייחסות בדרך כלל להבדלים בסוג ובמימדים. בהקשר זה, התיאוריה של זיכרון רב-כיווני מציעה בראש ובראשונה את הדבר הבא: יש לחשוב מחדש ובאופן יצירתי על החשש מהשוואה הקיים כיום בגרמניה. 

גרמנים רואים בכל צורה של השוואה בין השואה לקולוניאליזם או לאפרטהייד סכנה לזהותם, המבוססת על אחריות. אולי הם יוכלו במקום זאת לעסוק בהיסטוריות הרבות האחרות ובאחריות שמגיעות אלינו כשאנו מפסיקים לרגע כדי לעסוק ברצינות בהשוואות רב-כיווניות. ההתמודדות עם השואה נחשבת אמנם למבחן עבור הזהות הגרמנית, וכך זה גם צריך להישאר. אולם באותה מידה יש צורך דחוף לשפוך אור על מורשת הקולוניאליזם הגרמני והאירופי ועל חלקה של גרמניה בגזענות המובנית ובאי-השוויון הכלכלי בימינו. כמו כן, בהתחשב בעובדה שההשלכות של רצח העם בידי הנאצים קשורות עד מאוד לכיבוש פלסטין, כדאי שהגרמנים ישאלו את עצמם מה תפקידם בעוול המתמשך הזה. במקום לתקוף את מבמבה מכיוון שהוא עוסק בנושאים לא נוחים, כל אלה מאיתנו העוסקים בהתמודדות עם עוולות היסטוריות ועכשוויות יכולים לראות בכתביו מקור השראה. ניצול אושוויץ האוסטרו-בלגי, ז'אן אמרי, העלה בשנת 1960 את התזה הטוענת כי הגישה הנכונה של הגרמנים לאחר השואה היא "הטלת ספק עצמית". אני סבור כי האזהרה של אמרי חשובה היום יותר מאי פעם, דווקא משום שגרמניה הגיעה להישגים בתחום של ההתמודדות עם העבר. על גרמניה לשוב לפרקטיקה של "הטלת ספק עצמית" במקום להעמיד את עצמה כשופטת בענייני אנטישמיות ומגינה על המדיניות הישראלית ללא ביקורת. היא יכולה לקדם בברכה את רוחות הרפאים של ההשוואה ולהתמודד איתן מנקודת מבט של ריבוי-כיוונים.