יום הזיכרון הבינלאומי לשואה
הזיכרון המודרני הוא גלובלי, עשיר בהקשרים ומרובה פרספקטיבות
ב-27 בינואר חל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. הדי בואודן (Hédi Bouden), מורה בבית ספר תיכון בעיר המבורג, פועל מזה שנים למען תרבות זיכרון מודרנית ויוזם פרויקטים עם תלמידים בעיר הולדתו, יחד עם שותפים בישראל.
מאת סדריק דורין
אילו פעילויות תכננת לרגל ה-27 בינואר הקרוב?
הניסיון לימד אותנו שלא כולם בגרמניה מודעים לכך שיום הזיכרון לקורבנות השואה חל בתאריך הזה. לכן, השנה אנחנו שואפים קודם כל לעורר מודעות לכך. כדי לעשות זאת, אנחנו מתכננים לקיים פעילויות של "פלאש מוב" באתרים רבים במרכז המבורג. בין 60 ל-80 תלמידים יקריאו טקסטים וישמיעו מוזיקה. יום לאחר מכן יתקיים גם פורום של בני נוער, שבמסגרתו אנחנו מעוניינים לשמוע מצעירים נוספים אילו פרויקטים אפשר וצריך לקיים בעתיד, וגם לתת להם את ההזדמנות להתוודע אלינו ולפעילות שלנו. ב-29 בינואר תתקיים הפרמיירה של ההצגה " You should care about us!" בכנסיית התרבות שברובע אלטונה בהמבורג, שיוצאת לפועל הודות לשיתוף פעולה בין 30 בני נוער מווילהלמסבורג וישראל.
מה גורם לך להשקיע כל-כך הרבה מאמצים בשימור של זיכרון השואה?
זה קשור במידה רבה לסיפור החיים האישי שלי. כמו רוב התלמידים שלי, גם אני מגיע ממשפחת מהגרים. ההורים שלי הם במקור מתוניסיה, אבי הגיע לגרמניה בתור "עובד אורח" והועסק בחברת מרצדס. אני נולדתי בגרמניה, אבל תמיד גדלתי עם התחושה שאני אחר, שאין לי זכות להיות שייך כמו כולם. בתור תלמיד חוויתי פעמים רבות הדרה ואפליה מצד תלמידים אחרים, אבל גם מצד מורים שחשבו שאסור לי בכלל לחלום על האפשרות ללמוד ולרכוש השכלה. כשמישהו גדל בצורה כזו, במוקדם או במאוחר הוא מתעמת עם השאלה, איזו משמעות יש לזהות הגרמנית או להשתייכות לגרמניה. ולמלחמת העולם השנייה ולשואה יש השפעה עמוקה על ההיסטוריה הגרמנית.
זה היה הגורם היחיד שהניע אותך לפעולה?
כמובן שלא. צריך להבין שני דברים: ראשית, בגרמניה ממעיטים בחומרת הסכנה של האנטישמיות ובשכיחות שלה במדינה זו. זה מתבטא בכך שהאנטישמים הם תמיד "האחרים". למרות המאמצים ההיסטוריים לחשוף ולעורר מודעות לפשעי הנאצים בגרמניה, האנטישמיות מעולם לא נעלמה לחלוטין מחלקים מסוימים של החברה הגרמנית. העובדה הזו מובילה בתורה לדבר השני: במסגרת המאבק באנטישמיות, ההתמקדות היא קודם כל במוסלמים, בין אם מדובר בפליטים או בבני נוער שמגיעים ממשפחות מהגרים. אין ספק שהבעיות והמנגנונים באמת קיימים: בני נוער ממשפחות מהגרים חשים שהם לא מתקבלים בברכה כחלק מהחברה הכללית או שהם נדחקים לשוליה. בעקבות זאת הם אוטמים את עצמם, דוחים את החברה שבה הם חיים, וכתוצאה מכך גם חשופים לקבוצות שמעצימות את תחושת הדחייה שהם חשים ומובילות אותם לאמץ בסופו של דבר השקפת עולם קיצונית, שמתבטאת גם בעמדות נגד ישראל והיהודים. זו יכולה להיות אנטישמיות פוליטית, בדומה לזו שרווחת במדינות שיש להן סכסוכים אזוריים עם ישראל, ושבהן הדחייה של מדינת ישראל או של המדיניות הישראלית מתפשטת והופכת לשנאה נגד יהודים באופן כללי. או שזו אנטישמיות דתית, בדומה לזו שנפוצה עוד מימי הביניים.
מעת לעת, כל הצורות השונות של האנטישמיות מרחיקות לכת עד כדי המעטה בממדי השואה או אפילו הכחשתה המוחלטת. אפשר להתמודד עם ההתפתחות הזו רק באמצעות פעולות חינוכיות מעמיקות, תקשורת ברורה ופרויקטים של דיאלוג.
מהם האתגרים שאתה, בתור מורה, סבור שקיימים היום בכל הנוגע לחינוך לזיכרון השואה, במיוחד באזורים כמו וילהלמסבורג, שהיא שכונה בהמבורג שמאופיינת בשיעור גבוה של תושבים ממשפחות מהגרים?
ראשית, זיכרון השואה הוא אתגר באופן כללי, וכך היה גם בכל תקופה שבה ניסו לשמר ולהנציח את זכרה. מסיבה זו עברתי במיוחד השתלמויות נוספות ביד ושם. לא רק בני נוער מרקע מוסלמי או ממשפחה שההורים או הסבים שלה הגיעו לגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה שואלים את עצמם את השאלה: "מה זה בכלל קשור אליי? אנחנו הרי לא היינו מעורבים בכל מה שקרה". זוהי הסכנה הגדולה גם בשיח הפוליטי העכשווי, כשזיכרון השואה לא נתפס בתור אחריות היסטורית משותפת עבור העתיד, אלא זוכה לגינוי בתור תרבות של אשמה. אחת הדוגמאות לכך היא האופן שבו נציגים מובילים של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", ה-AfD, מתארים את הנאצים ואת רצח העם שהם ביצעו בתור "נקודה זעירה בהיסטוריה הגרמנית" או מכנים את האנדרטה המרכזית לזכר קורבנות השואה בברלין בתור "אנדרטת החֶרְפָּה" של הגרמנים. אבל בחזרה לשאלה שלך: כמובן שחייבים לפעול אחרת בשכונה עם שיעור גבוה של תושבים ממשפחות מהגרים.
באיזה אופן?
אנחנו חייבים ליצור עבור הצעירים הללו חלופות אחרות שיאפשרו להם לחוש הזדהות, ליצור הקשר לסביבת החיים התרבותית שלהם. אפשר להצליח בכך דרך סיפורי חיים היסטוריים, למשל הסיפור של נסיכה הודית מוסלמית שלחמה בצרפת בתור מרגלת למען אנגליה ונגד הנאצים, ומאוחר יותר נרצחה במחנה הריכוז דכאו. או סיפורו של רופא מוסלמי בברלין שהסתיר וסייע ליהודים רבים. דרכים אחרות ליצירת תחושת הזדהות הם הסיפורים של המשפחות שמהם מגיעים בני הנוער עצמם. יש תלמידים ותלמידות שאיבדו קרובי משפחה במהלך מעשי רצח העם שהתחוללו ברואנדה שבאפריקה או בסרברניצה שבבוסניה.
בחרנו בגישה הזו במסגרת ההקראה המומחזת שערכנו ביפו בחודש מרץ שעבר: בני הנוער הציגו, בעזרת דיווחים של עדים בני זמננו ומסמכים מקוריים כגון מכתבים, את הסיפורים של בני משפחותיהם שנרצחו ואת הסיפורים של הנספים בשואה. בשום פנים ואופן אין כל כוונה להטיל בכך ספק בייחודיות של השואה, ההפך הוא הנכון. ההשוואה עצמה ממחישה את ההיקף של השואה, אך באותו זמן הופכת את הסבל למשהו שאותם צעירים יכולים להבין באופן אישי. העובדה שניצולי שואה או קרובי משפחותיהם תמכו ועודדו את הגישה הזו הייתה חשובה לנו במיוחד וחיזקה אותנו.
מה מדרבן אותך להמשיך בפרויקטים דומים גם בעתיד?
המעורבות של התלמידים שלי, היא אפילו ממריצה אותי עוד יותר. בשנים האחרונות השתתפנו לא רק בפרויקטים למען יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב-27 בינואר. באירוע שקיימנו בווילהלמסבורג לזכר ליל הבדולח העלינו ב-9 בנובמבר מופע דו-לשוני, בגרמנית ובטורקית. העובדה שהתלמידים והתלמידות גילו מעורבות כה גדולה בכל הפרויקטים הללו למען זיכרון השואה הופכת אותם למכפילי ידע פוטנציאליים. באמצעות הידע שלהם על ממדי השואה ובאמצעות המיומנויות שהם רכשו כדי להעביר את הידע הזה גם לאחרים, הם יכולים לספר על השואה לכל מי שבקושי יודע עליה משהו ואפילו לענות לאלה שמנסים להקטין את ממדיה או לדחוק אותה הצידה.
הפרויקטים שלך כבר יוצאים החוצה מגבולותיה של וילהלמסבורג.
בעיניי, תרבות זיכרון מודרנית נועדה להרחיב אופקים, להכיר את החיים והסיפורים של האחר.
זוהי הנכונות להטות אוזן. לכן חשוב גם שבני נוער מגרמניה ומישראל יבקרו האחד במדינתו של השני, שהם יתמודדו עם הזהויות שלהם, שהם יספרו על החלומות והפחדים שלהם, ועל היחס הבלתי צודק או הסטריאוטיפי שאותו הם חוו על בשרם מצד אנשים אחרים. חשוב גם שבסופו של דבר הם יוכלו לעבוד על פרויקט משותף שעוזר להם להכיר את עצמם ולהבין עד כמה זה חשוב לדעת יותר האחד על השני. בדרך כלל זו הפעם הראשונה שבה הצעירים מווילהלמסבורג פוגשים אנשים בעלי אמונה יהודית. הם שומעים על מציאות החיים באזור הזה מישראלים שמתגוררים בסמוך לגבול עם עזה, ולומדים יותר על הסכסוך בשטח עצמו. והצעירים מישראל פוגשים גרמנים שרבים מהם הם בעלי אמונה מוסלמית. גם הדבר הזה שייך לתרבות זיכרון מודרנית: חייבים להבין אותה מתוך ראייה גלובלית, מרובת פרספקטיבות ועשירה בהקשרים.
הדי בואודן, בן 36, הוא מורה בבית הספר התיכון ע"ש הלמוט שמידט בהמבורג-וילהלמסבורג. הוא מלמד גרמנית, פוליטיקה, היסטוריה, אמנות ותיאטרון, ודרך הפרויקטים החינוכיים שלו הוא פועל למען הבנה בין-תרבותית ובין-דתית ולמען צורות מודרניות של הזיכרון ההיסטורי.