60 שנה למשפט אייכמן
"פשעים מפלצתיים כאלה לעולם לא מתיישנים"
לפני 60 שנה החל בירושלים משפט שבסופו נגזר עונש מוות, בפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה של מדינת ישראל: משפט אייכמן. לאדולף אייכמן היה חלק משמעותי בארגון פעולות רציחתם של מיליוני יהודי אירופה על ידי הנאצים. עבור גבריאל בך, "משפט המאה" הזה הוא היום כמו בעבר היסטוריה חיה ונושמת. בך בן ה-94 היה אחד מהתובעים במשפט.
מאת סדריק דורין
מר בך, בזמנו הכנת במשך חודשים את כתב התביעה נגד אדולף אייכמן. האם אתה עדיין זוכר את המפגש הראשון ביניכם?
בוודאי. ישבתי במשרדי, שהיה מרוחק רק מטרים ספורים מהתא שלו. לפתע אמרו לי שאייכמן רוצה לראות אותי. כששמעתי את הצעדים בפתח, התחלחלתי מהמחשבה שבקלות זה היה יכול להיות ההפך, אילו משפחתי לא הייתה מצליחה לברוח בזמן מגרמניה. כאשר בסופו של דבר הוא עמד מולי, התקשיתי באותו רגע לשמור על ארשת פנים שלווה.
מדוע?
רק עשר דקות לפני כן סיימתי לקרוא את האוטוביוגרפיה של רודולף הס, המפקד של אושוויץ. בספר זה הוא תיאר פגישה עם אייכמן. כאשר הס אמר לאייכמן שלעתים רועדות לו הברכיים כשהוא רואה איך דוחפים מדי יום אלף ילדים אל תאי הגזים, אייכמן הטיף לו כי הילדים הם אלה שבמיוחד צריך להרוג, שהרי אחרת אין בכך היגיון. אתה יכול לתאר לעצמך איך הרגשתי באותו רגע.
מה היה חשוב לך בעת ההכנה למשפט?
החלטנו לא רק להציג בפני בית המשפט מסמכים מפלילים, אלא גם לבקש מעדים לספר על כל הזוועות שהם חוו על בשרם. רק כך ניתן היה להמחיש לאחרים את היקף הפשעים של אייכמן ושל הנאצים – לא רק עבור השופטים, אלא גם עבור האנשים שחיים במדינה שלנו ובעולם כולו.
אפילו עבור האנשים כאן בישראל, שרבים מהם היו ניצולים?
כן. אתה צריך לזכור שגם בישראל במשך שנים בקושי דיברו על השואה. ניצולים רבים – שהיו מוכי טראומה וחשו תחושות השפלה ובושה – נמנעו מלדבר על הנושא אפילו עם בני משפחותיהם. לעתים הם נתקלו בחוסר הבנה מצד ילדיהם שלהם, שתהו מדוע הם לא עשו יותר כדי להתנגד לרדיפה ולהשמדה של עמם. רק המשפט ודברי העדים המחישו להם עד כמה זה היה קשה ובלתי אפשרי להימלט ממנגנון ההונאה והרצח המרושע של הנאצים. כך צמחה בקרב הדור הצעיר תחושת חמלה, אמפטיה והבנה כלפי הניצולים. גם תחושת הגאווה בישראל עצמה הלכה וגדלה, גאווה במדינה ששומרת כעת על זכויותיו וכבודו של העם היהודי ברחבי העולם.
תמונותיו של אייכמן, בהן הוא יושב בתא זכוכית שהוצב באולם בית המשפט, התפרסמו בכל רחבי העולם. מדוע הוחלט להושיב אותו באופן כזה על ספסל הנאשמים?
רצינו לוודא לחלוטין ששום מתנקש לא ישבש את המשפט, ושהעולם יראה שאנחנו מקיימים הליך משפטי הוגן. חוץ מזה, אילו היו מצליחים להתנקש בו, הדבר היה גורם לכך שאיש לא היה שומע יותר על ההיקף של פשעיו המפלצתיים. אסטרטגיית ההגנה שלו הייתה לתאר את עצמו בתור בורג קטן, בתור מישהו שרק מילא פקודות. זה היה רחוק מהאמת. אייכמן היה דמות מרכזית וכוח מניע. הוא אפילו סיכל כמה החלטות של היטלר, שמסיבות של מדיניות חוץ רצה להימנע מגירוש של קבוצת יהודים מסוימת.
מה אתה זוכר מהיום הראשון של המשפט?
לעולם לא אשכח כיצד השופטים נכנסו, כשמאחוריהם תלוי על הקיר סמלה של מדינת ישראל, וכיצד כולם קמו ממקומם, אפילו אייכמן. הרגע הזה המחיש לי איזו משמעות יש לכך שישראל קיימת בתור המדינה שלנו. ורבים הרגישו בדיוק את אותו הדבר.
אילו עדויות מרגשות אותך גם כיום?
אב בשם מרטין פולדי תיאר את הסלקציה הידועה לשמצה של האנשים באושוויץ. בתו בת השנתיים וחצי לבשה באותו יום מעיל אדום, ולכן הוא הצליח לזהות אותה בתוך ההמון בתור נקודה ברורה, שהלכה ונעשתה יותר ויותר קטנה עד שנעלמה עבורו לתמיד. זמן קצר לפני כן קניתי גם לבתי אורלי מעיל אדום, והיא הייתה באותו הגיל. כשפולדי סיים לדבר, השופט ביקש ממני להמשיך, אך לא הצלחתי לדבר במשך דקות ארוכות. מאוחר יותר, סטיבן שפילברג שילב את המוטיב הזה של ילדה עם מעיל אדום גם בסרטו "רשימת שינדלר".
לאחר שנגזר עליו עונש מוות, אייכמן הגיש בקשת חנינה. מה חשבת כששמעת שהנשיא דחה את הבקשה?
ידעתי שכעת גזר הדין ייצא לפועל תוך שעה. אשתי אומרת שפתאום נעשיתי חיוור. אך עד היום אני משוכנע שעונש המוות הוא עונש מוצדק למי שאחראי לרצח עם.
האם למשפט היו השלכות בגרמניה?
ללא ספק. משפטי נירנברג עסקו באופן כללי בפשעי המלחמה של הנאצים, אבל רק לאחר משפט אייכמן שואת העם היהודי חלחלה אל התודעה הציבורית והפכה לנושא שעומד במרכזם של ספרי היסטוריה ולחלק מחומר הלימוד בבתי הספר. רק לאחר המשפט התגבשה הנחישות לזכור את השואה. בנוסף, לאחר המשפט התקיימו בגרמניה משפטים נוספים נגד האחראים לרצח העם הזה. בשנים שלאחר משפט אייכמן פעלתי יחד עם אחרים, בדרכים דיפלומטיות, כדי שלא תחול התיישנות על הפשע הזה.
במבט לאחור על הקריירה הארוכה שלך, מהי החשיבות שיש למשפט אייכמן עבורך?
בתור פרקליט המדינה ושופט בבית המשפט העליון התמודדתי עם מספר רב של תיקים משמעותיים ומאתגרים שהייתה להם חשיבות עבור המדינה. ובכל זאת, משפט אייכמן היה זה שנגע בי בצורה העוצמתית ביותר. הוא הטביע את חותמו על חיי.
