יום השואה
בלי לבכות, בלי דמעות

בלי לבכות, בלי דמעות, נדרשו אימהות להביא את ילדיהן לתחנת הרכבת. יכלו לבגוד בהן כיהודיות ולמסור אותן ואת ילדיהן לידי הנאצים.

מאת יעל גולדמן

נתן דיאמנט (1938-2024) היה בן ארבע כשאימו, גיטלה, מסרה אותו לאישה שלא הכירה בתחנה גאר דו מידי בבריסל. האישה הזאת הייתה המורה הצעירה אנדרה גלן, שהמציאה עם חברותיה שיטה מתוחכמת כדי להסתיר ולהציל ילדים יהודים – המחתרת הבלגית הצליחה להציל לפחות אלף ילדים יהודים. לנתן היה מזל רב: הוא הגיע למשפחת ברונין המשכילה והחמה בגנט, שקיבלה אותו בברכה וטיפלה בו באהבה, במסירות וברגישות רבה כבן משפחה. הוא קיבל את השם הבדוי "אלבר דומוד" והפך לחבר הקטן למשחק  של בנם. בני המשפחה ידעו את שמו האמיתי של נתן רק לאחר השואה. אחיו הקטן של נתן, פאול, הגיע למשפחת איכרים פלמית בגיל שנתיים. אחיו הגדול יעקב (ג'קי) נשאר בבית ילדים. גם ההורים הצליחו להסתתר. הם היגרו מפולין לבריסל בשנות השלושים. כשגירוש היהודים הלך והתהדק בשנת 1944, סיכנה האם את חייה ונסעה נסיעה ארוכה כדי לראות שוב את נתן. האם האומנת ז'ינט הבטיחה לגיטלה שהם לא ימסרו את נתן גם אם יקרה הגרוע מכול והוריו ימותו: "אתם תשרדו. הוא כמו הבן שלנו", אמרה לאם העצובה.

עם סיום המלחמה התאחדה המשפחה הקטנה. ההורים והילדים ניצלו בניגוד לבני המשפחה שנשארו בפולין.

כשנתן היה בן 8, הגיע דוד שקט ושבור לבקרו. יחזקאל דוד קירשנבאום - צייר שיצירותיו הושמדו פעמיים בידי הנאצים. הפעם הראשונה הייתה בברלין, שם הוא עבד ונפגש עם האמנים החשובים באותה תקופה. קירשנבאום נאלץ לעזוב את ברלין עם רעייתו הלמה באופן בהול בשנת 1933 לאחר שהנאצים הכריזו עליו כ"אמן מנוון". בדומה למאות אמנים אחרים, הם נמלטו לפריז, שם נפגשו כל יום בבתי קפה, ציירו או ארגנו תערוכות משותפות. בפריז השמידו הנאצים בפעם השנייה מאות ציורי שמן ואקוורלים שלו. הוא ואשתו נלקחו למחנות צרפתיים. ארגנו לשניהם מקום מסתור, אולם הלמה נתפסה ונספתה באושוויץ. הדוד הזה ניבא שלנתן תהיה נשמה של אומן.

בשנת 1949 עלתה משפחת דיאמנט לארץ. מוזיאון תל אביב תכנן להציג תערוכה עם יצירותיו של קירשנבאום בשנת 1957, אולם הוא נפטר כבר בשנת 1954. דרכו של נתן הובילה לחו"ל. לאורך השנים מתקיים קשר חזק עם המשפחות שהסתירו את פאול ואותו. נטעו עצים לכבוד המשפחות בשדרת חסידי אומות עולם ביד ושם.

הנבואה של הדוד נותרה במוחו של נתן. לאחר שנתן ירש את הארכיון של קירשנבאום בסוף שנות התשעים, הוא החליט להעלות את הצייר יחזקאל דוד קירשנבאום מתהום הנשייה ולהעניק לו מקום ראוי בתולדות האמנות. האוצר הראשי של מוזיאון ישראל בחן את ציוריו של קירשנבאום וקבע: "מדובר בצייר חשוב. בבקשה אל תיתן לו למות". בעקבות זאת החל נתן ללמוד תולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים. בהקשר זה הגיע נתן לספרייה במכון גתה תל אביב, שם שאל ספרים בהשאלה מרחוק. הוא חיפש במוזיאונים ובמרתפים רבים במספר מדינות כדי להביא את ציוריו של קירשנבאום לאור ולמודעות ובנה רשת רחבה של שותפים ועוזרים. בשנת 2013 פרסם את הספר "הדור האבוד - יחזקאל דוד קירשנבאום" (בהוצאת Somogy) ביחד עם שני מחברים נוספים. כמו כן הוא ארגן תערוכות.
מכון גתה סיפק לנתן מתנדבים לעבודת המחקר שלו שתמכו במאמציו בזכות התעניינות כנה, מחויבות אמיתית וטכניקות מודרניות.
תערוכות של יצירותיו של קירשנבאום הוצגו במוזיאון מימארה, זאגרב (בשנים 2018, 2019) ובמרכז לאמנות נרדפת, סולינגן (בשנת 2019).

לרגל ציון שנת היובל "1,700 שנות חיים יהודיים בגרמניה", מכון גתה תמך בתערוכה של קריקטורות של קירשנבאום, שצייר במהלך שנותיו בברלין בשם העט דובדבני כדי להתפרנס. התערוכה הוצגה בארבע מדינות ובמעל לחמישים ערים. (2021 - 2024)

לאחרונה עבד נתן במקביל בצרפתית ובעברית על זיכרונותיו, שהושלמו זמן קצר לפני מותו הבלתי צפוי. שם הספר הוא כשם המאמר: "בלי לבכות, בלי דמעות". 

נתן נפטר בחודש מרץ והותיר את אשתו גלעדה, ילדיו שי ומיכל, ארבעה נכדים ואת אחיו עמוס.

כל מי שזכה לפגוש את האדם העדין, הנבון, הצנוע והחייכן הזה, בעל ההומור המשובח, אדם שרואה תמיד את חצי הכוס המלאה, לא ישכח אותו לעולם. הוא העריך את הדברים הקטנים, את המחוות הקטנות. הוא העריך וסיפר סיפורים טובים. משפחתו הייתה האוצר הגדול ביותר שלו. הרבו להזמין אותו ליום השואה מדי שנה.

יעל גולדמן, מכון גתה ישראל