רגע של שפה - הטור הלשוני
מילים מַפרות
לא פעם דה קארו מוצא את עצמו מהרהר בסבתו האהובה ובאמרות הנבונות שלה. היא מגלמת עבורו איחוד של שפה וחיים. לעתים תכופות הוא נזכר בעצות שלה - במיוחד בתקופות מאתגרות.
מאת הרנן דה קארו
באותם רגעים שבהם איני יודע מה לעשות ואני מודאג מהחיים עצמם, אני מוצא את עצמי חושב על סבתי ז"ל. ליתר דיוק: אני מהרהר במשפטים שהיא נהגה לומר. כעת אני שומר אותם כקמע. מילים אלו עשוית אולי להישמע בנאליות אך עבורי הן מעניקות כוח, תקווה ונחמה.
קריאה לפעולה
כן, אני יודע: מה יש כבר במילים? כולנו מכירים גרסה כלשהי של הפתגם "מעשים ולא מילים!", בין אם מדובר באפוריזם דידקטי ("מילים יפות חסרות ערך אם אינן מלוות במעשים"), תוכחות ("אל תדבר, תעשה!") או משפטים חכמים אך גם קיטשיים ("את האמת לא ניתן לזהות במילים יפות אלא במעשים שקטים"). תפיסת העולם הנוצרית הטביעה את חותמה על הילדות הדרום אמריקנית שלי. לעיתים תכופות נשמע המשפט: "הכר תכירו אותם בפריים" והמשמעות היא - אולי מבלי להתכוון לכך - ציטוט מתוך הבשורה על פי מתי.כל המילים הללו מביעות את אותו הרעיון: אתה יכול לומר דברים כמה שתרצה אולם אם אין מעשים המלווים את המילים האלה או גרוע מכך אם התנהגותך סותרת את מילותיך הרי שהן נאמרו לשווא. או בנוסח אחר: ניתן לדעת מי אתה לפי "הפירות" ולא לפי המילים. עם זאת אלה המילים של סבתי המלוות אותי ומעודדות כאשר ספקות מקננים בי. מדוע?
מילים כתמרורים
מכיוון שיש אנשים מיוחדים שאצלם המילים תואמות את המעשים. מה שאנשים אלו אמרו במהלך חייהם הוא כל שנותר לנו מהם. בשל כך המילים שלהם הופכות לתמרורים משמעותיים עבורנו. אימה של אימי הייתה אישה פשוטה, עקרת בית בלתי מורגשת. חייה מעולם לא היו קלים: היא לא למדה בבית ספר תיכון וחיה בצניעות רבה. עם זאת נראה לי כי הבינה דבר או שניים. היא חיה כפי שהיא דיברה. מרגש אותי עוד היום לראות כיצד הדברים שאמרה משלימים אלה את אלה. הם כמו היבטים שונים של השקפת עולם שאני מעריך עד מאוד גם אם היא לא ביטאה את כולה.לעיתים נהגה סבתי לומר: "האדם נפטר ואינו לוקח עימו דבר." היא התכוונה בדרכה לכך שאין טעם לצבור עושר חומרי שכן אין אפשרות לקחת משהו מהדברים הללו לקבר. וכך כל חפציה שנותרו לאחר מותה יכלו להיכנס למזוודה אחת. לעומת זאת ללווייה שלה הגיעו בני משפחה וחברים כה רבים שלא היה להם מספיק מקום בכנסייה.
לעיתים היא אף הוסיפה את העצה האמיצה ואולי חצופה משהו: "אם מישהו מציע לך משהו, תגיד כן!". זו הייתה דרכה לבטא את הרעיון כי אנו חיים כעת ולכן עלינו ליהנות מההזדמנויות הנקרות בדרכנו ולא להסס לנצלן שכן איננו יודעים אם הן ישובו בקרוב. סקרנותה, אהבת החיים והנדיבות שבה כוונו הן כלפי עצמה והן כלפי הסובבים אותה. תמיד כאשר ביקרתי אצלה עם ידיד ושאלתי אם יוכל להצטרף אלינו לארוחת צהריים היא השיבה במילות הגידוף שכל כך אהבתי: "אם יש מקום בגיהנום לכולנו ודאי שיש מקום גם פה." החבר נשאר כמובן לארוחת צהריים.
ליהנות מהרגע
לעולם לא אשכח את סבתי ואת אמרות החוכמה שלה. משפט אחד שאמרה צץ במוחי שוב ושוב בימים אלו דווקא אך בעצם גם בימים אחרים: "הכול בא והולך". משמעות המשפט ברורה: גם כשקשה יש לפעול על פי העיקרון הבא: בעיות, דאגות וחששות המעסיקות אותנו כעת לא יישארו פה לנצח. אך גם הצלחה, התרוממות רוח ורגעי אושר - אלה חולפים. מפיה של סבתי לא היה עיקרון מנחה זה בלתי מעודד. נהפוך הוא: הייתה בו דווקא נחמה מתמשכת. הוא היווה את הבסיס ההגיוני לעיקרון הנדיב שעל פיו התנהלו חייה: "קרפה דיים! (נצל את היום)"רגע של שפה - הטור הלשוני
אנו מקדישים את הטור החודשי שלנו "רגע של שפה" לענייני שפה כתופעה תרבותית וחברתית. כיצד מתפתחת השפה, מהי הגישה של הסופרים והסופרות ללשון שהם משתמשים בה, כיצד היא מעצבת את החברה? כותבי טורים שונים, אנשים שיש להם זיקה מקצועית או אחרת לשפה, יכתבו על נושא הקרוב לליבם בשש מהדורות עוקבות.