רגע של שפה - הטור הלשוני
מותר לי לפנות אליך בכינוי du?

לפנות לאנשים בכינוי du או בפניית הכבוד Sie - לעיתים זו השאלה. חסנין קזים עוסק אף הוא בשאלה זו ומתבונן בעולם: כיצד פועלת מערכת כינויי הגוף הרשמית והלא רשמית בסקנדינביה ובאסיה, ברשויות, במשרדים ובמפלגות? וכיצד לעיתים זה לא באמת עובד? בכל מקרה כינויי הגוף משקפים את החיים עצמם.

מאת חסנין קזים

קוראים יקרים, מה דעתכם שאפנה אליכם בשמכם הפרטי מעכשיו (בכינוי du)? האם זה מקובל עליכם למרות שאנחנו כלל לא מכירים? או שזה נראה לכם מוזר ואף פוגעני? האם זה משדר קרבה רבה מדי בשבילכם?

אני מכיר אנשים בגרמניה שמבחינתם זה "ממש בסדר" לפנות אחד לשני מיד בפנייה הלא רשמית du בלי קשר לגיל, למעמד החברתי או למידת הקרבה בין האנשים. אחרים נפגעים מפנייה כזאת. לעתים קרובות אך לא תמיד אלו שמסכימים לפנייה הלא רשמית הם יותר פרוגרסיבים, ליברלים ושמאלנים מבחינה פוליטית. לעומת זאת אלה שאינם מסכימים לפנייה הלא רשמית הם יותר ממעמד הביניים, שמרנים וימנים מבחינה פוליטית. צעירים משתמשים בשמות פרטיים יותר ממבוגרים. אתם לא חייבים להסכים איתי - אין לי דרך להוכיח את דבריי, אך נדמה לי שבמפלגת הירוקים משתמשים בשמות פרטיים יותר מאשר למשל במפלגה הנוצרית דמוקרטית.

לשמר את הרשמיות

יש המעוניינים לבטל את ההבדלים החברתיים ואת חוסר האיזון בכוחות שנראים להם בלתי הוגנים באמצעות צמצום ההבדלים ברמה הלשונית: "בואו פשוט נגיד du!". אחרים רואים בפניית הכבוד Sie ביטוי לנימוס ולמרחק מכבד מהאחר.

אני יכול להבין את שני הצדדים. נראה לי שאפשר להתנהג בכבוד, בנימוס ובריחוק גם כאשר משתמשים בשם הפרטי. אבל אני גם חושב שאינטראקציה אנושית יכולה לשמר רשמיות. מכיתה יא' המורים שלנו התחילו לפנות אלינו בפנייה הרשמית, הרגשנו שמתייחסים אלינו ברצינות כאל מבוגרים! (אוקיי, כמה מאיתנו חשבו שזה טיפשי.)

לפנות לראש הממשלה בשמו הפרטי

בשוודיה התבטלה כמעט לחלוטין פניית הכבוד החל משנות השישים. עד אז אנשים השתמשו בצורה הרשמית ובתארים. בשלב מסוים זה הפך להיות יותר מדי עבורם. הם רצו היררכיות שטוחות, שפה נטולת מחסומים שבה אין צורך לחשוב הרבה על אופן הפנייה לאדם. הם רצו לבטא בשפה את הרעיון של חברה דמוקרטית שבה כל האנשים שווים ובעלי אותן זכויות. ראש משרד הבריאות והרווחה דאז, ברור רקסד, נקט צעד נועז: “Kalla mig Bror!” ("קראו לי בְּרוֹר!"), אמר. מאותו רגע ואילך הוא פנה לכל האנשים בשמותיהם הפרטיים וכך פנו גם הם אליו. רק המלך ומשפחתו לא היו חלק מהשינוי, השוויון לא הרחיק לכת עד לשם.

 בנורווגיה השכנה המצב דומה. בנורווגית בדומה לשוודית יש צורת פנייה רשמית, אולם איש אינו משתמש בה. הפנייה לראש הממשלה היא בשמו הפרטי: „Hei Jonas, gamle kompis!“  ("שלום יונאס, חבר ותיק!"). חבר ותיק שלי שהתגורר בנורווגיה שנים רבות אומר שהמורה הנורווגי שלו סיפר שבנורווגיה רק ​​בעלי מכולת פקיסטנית משתמשים בשם המשפחה. איש מלבדם אינו עושה זאת יותר.

השתקפותה של ההיררכיה

ברור שפקיסטנים משתמשים בפניית הכבוד הרשמית מכיוון שבשפת האורדו קיימות שלוש רמות שונות של אופן פנייה. אופן הפנייה הנכון, המכובד והאדיב טבוע בנו היטב גם אם אנו מדברים בשפה זרה! (רק באנגלית זה לא מתאפשר כי בשפה זו יש רק אפשרות אחת - you - ולכן אין ברירה אחרת.) החברות בדרום אסיה היררכיות יותר מאשר באירופה, עניין שבא לידי ביטוי בשפה. אפשר למתוח ביקורת ולרצות שהדברים ישתנו, אולם לרוב זה פשוט לא עובד. כשחייתי בפקיסטן עבדו אצלנו טבח ועוזרת בית. נהוג שעובדי הבית פונים למעסיק בפניית הכבוד ואילו הוא משתמש בשמם הפרטי. חשבתי שאפנה אל העובד בפניית הכבוד.

אינכם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה הוא היה מבולבל! תחילה הוא חשב שאני לועג לו. אחר כך הוא חשב שאני לא שולט בשפת האורדו. בשלב מסוים הוא לא יכול היה לשאת את זה יותר וביקש ממני להשתמש בשמו הפרטי, אך הוא המשיך לקרוא לי בשם משפחתי ואפילו אמר לי "אדוני". תמיד. ביקשתי ממנו שוב ושוב להימנע מכך. תשובתו הייתה תמיד "בסדר, אדוני!". לא ניתן היה לעשות דבר. כשאני מתקשר אליו הוא אומר: "סלאם, אדוני!"


שימו לב - שוב אני פונה אליכם בפניית הכבוד, קוראים נכבדים! דרום אסיה עדיין שוכנת בתוכי. למרות שאני לא מגזים עם הרשמיות. בהודו, פקיסטן, בנגלדש וסרי לנקה פונים להורים ולאחים הבוגרים בצורה רשמית כפי שהיה נהוג בגרמניה עד זמן לא רב. האישה פונה בכינוי הגוף הרשמי אל בעלה. אם היחסים ביניהם מכבדים ושוויוניים הרי שגם הוא פונה אליה באותו האופן. נשמע מוזר, הלא כן? לא הוגן והיררכי מדי? אפשר לראות את זה גם ככה.

הולם

אני זוכר שמישהו בגרמניה פנה לאבי בשמו הפרטי וזה היה ממש בלתי הולם. הייתי אז ילד. היינו בסוכנות, מדובר היה במסמכי שהייה עבורנו, והפקיד הרגיש בעל כוח. כבר אז הרגשתי שהפנייה בשם הפרטי אינה מתאימה. היה זה ביטוי של חוסר כבוד כלפי אבי. הוא לא חשף דבר, אולי לא היה לו אכפת, אבל אני עדיין זוכר שחשבתי אז: זה לא בסדר! אני לא ארשה לאחרים לפנות אליי כך כשאהיה גדול! גם זה עדיין קיים בי: החשד שמישהו מדבר בכוונה בהתנשאות כשהוא פונה אליי בפנייה הלא רשמית בלי לשאול אם זה בסדר.

 עכשיו הקוראים יכולים להתנגד: האינטראקציה האנושית מסובכת דיה. למה גם השפה חייבת להיות כזאת? מאחר שהשפה משקפת את החיים! השתמשו ב-Du כשזה מתאים וב-Sie כשזה מתאים יותר! כך נראה לי. 

 אפשר לחלופין לאמץ את "שיטת המבורג": פנייה לאדם בשמו הפרטי אך בכינוי הכבוד Sie, למשל: „Peter, könnten Sie mir bitte den Kaffee bringen?“ (פטר, תוכל בבקשה להביא לי את הקפה?) בכמה משרדים בהמבורג מדברים כך. זה מוצא חן בעיניי. זה נשמע אלגנטי מאוד, לא מוכר מדי ולא מרוחק מדי. אחרים לעומתם רואים בדרך האמצע הזאת דבר טיפשי. קיימת גרסה נוספת: "שיטת מינכן" הפופולרית גם בצבא: פנייה לאדם בשם משפחתו אך בכינוי הלא רשמי Du". למשל: „Müller, komm mal her".

 ה- pluralis majestatis - צורת רבים לפנייה של כבוד לאנשים מכובדים ובעלי השפעה מוצאת חן בעיניי גם כן. פנייה בגוף שלישי עדיפה עליי אף יותר! כותב הטור הזה מקווה שהקוראים מעריכים את הטקסט הזה! האם הקוראים מעוניינים למתוח ביקורת? אין לדעת.