יום השואה
המוח לא יכול היה לקלוט את מה שהעין ראתה
“מאז ומתמיד נאלצו יהודים להיאבק על חייהם. בשל כך אנו שונים מהעמים האחרים. למדנו לקח מהשואה. לא נאפשר עוד לעולם ליטול מאיתנו את הזכות לחיות… בגרמניה נהוג לומר: "לא עוד מלחמה" ואילו אצלנו אומרים: "לעולם לא נהיה עוד קורבנות חסרי אונים של שנאת יהודים" (פאני אנגלרד)
מאת יעל גולדמן
פאני אלטר נולדה ב-6 בספטמבר 1925 בקלן להורים שנמלטו מפוגרומים בפולין והיגרו לגרמניה. פאני חיה עם הוריה וארבעת אחיה בשכונה מעורבת שבה התגוררו יהודים דתיים ונוצרים. עם עליית הנאצים לשלטון, בהיותה ילדה בת 7, הכריחו את המשפחה לשנות את שמה לדומיניץ. בשנת 1936 שב האב לפולין בתקווה למצוא שם מקורות מחייה ולהביא את משפחתו לשם בשלב מאוחר יותר.
בשנת 1938 גירשו הנאצים את היהודים ממוצא פולני. סעודת השבת - מרק עוף וחלה - הייתה מוכנה כשהאם נאלצה לעזוב מבלי שתהיה לה אפשרות להיפרד מילדיה. האח הבוגר בן ה-14 והאח הצעיר שרצה להישאר עם אימו ליוו את האם. פאני בת ה-13 נותרה לבדה עם שני אחיה הצעירים, בני 11 ו-9. פאני לא רצתה ללכת לבית יתומים ולכן הלכה משם. האם שלחה גלויה שבה תיארה כיצד נותרו המגורשים על מסילת הברזל בקור בין גרמניה לפולין שכן פולין לא הרגישה אחריות כלפיהם ולא אפשרה להם לחצות את הגבול. לפאני ולאחיה לא נותרה ברירה, הם נאלצו ללכת לבית היתומים.
בגיל 15 החליטה פאני להצטרף להכשרת הנוער בהמבורג. שם התוודעה אל הרב דר' יוסף קרליבך שדאג לנערים ולנערות. ב-6 בדצמבר 1941 גורשו פאני ויהודים נוספים מהמבורג למחנה ההשמדה יונגפרנהוף בריגה ומשם לעבודות תחזוקה בגטו בריגה. התושבים שהתגוררו שם נרצחו זמן קצר קודם לכן. בבתיהם עדיין היה אוכל על השולחנות, התנורים לא הספיקו להתקרר. רוב האנשים שנשארו ביונגפרנהוף, למשל משפחתו של הרב קרליבך, נרצחו ביער ביקרניקי. פאני מספרת שהמוח לא יכול היה לקלוט את מה שהעין ראתה.
פאני הועסקה בעבודות כפייה במחנה הריכוז: היא יצקה בטון על מסילות ברזל, סחבה קורות עץ על נהר הדאוגבה הקפוא, הדביקה סירות גומי של הוורמאכט בדבק שמזיק לבריאות, עבדה במפעל סוכר ובעבודות חקלאיות קשות. כל זה נעשה בתנאים בלתי נסבלים של רעב, קור, גשם וללא ביגוד מתאים. היא הייתה עדה לטבח המוני של יהודים בבורות ירי. היא סבלה ממורסות ומכינים, חלתה בדיפתריה ונאלצה בכל זאת להמשיך לעבוד.
ֹשָאַלְתִּי נַפְֹשִי – חָזוֹר וְֹשָאוֹל,
מַדּוּעַ לִהְיוֹת יְהוּדִי – הֳעִנּוּי כֹּה גָּדוֹל?
וַאֲנִי יְהוּדִיָּה נוֹלַדְתִּי
וּבִנְעוּרַי, רַק סִיּוּטֵי הַֹשּוֹאָה יָדַעְתִּי.
מַאֲבַק יּוֹם יוֹמִי עִם רָעָב וָעֲבוֹדוֹת כְּפִיָּה,
כִּי נוֹלַדְתִּי יְהוֹדִיָּה.
הֶעֱבִידוּנִי בָּעֲבוֹדָה כֹּה קָֹשָה,
לְעִתִּים עַד אִבּוּד כָּל תְּחוּשָה.
וּכְֹשֶלַּעֲיֵפוּת כִּמְעַט נִכְנַעְתִּי,
צְלִיפַת ֹשוֹט עַל גַּבִּי מִיָּד הִרְגַֹּשְתִּי.
תְּחוֹּשַת הָעֶלְבּוֹן כֹּה צָרְבָה,
אֲפִלּוּ לְכֶלֶב גִּלּוּ הֵם יוֹתֵר אַהֲבָה!
עַל כְּבוֹדִי הַפָּגוּעַ זָעַקְתִּי
וּבִֹשֵאֵרִית כֹּחוֹתַי לַעֲבֹד הִמְֹשַכְתִּי,
מַה פִֹּשְעִי? – אוֹי נַפְֹשִי, אָסוּר לָךְ לִֹשְאֹל!
נוֹלַדְתְּ יְהוּדִיָּה – גוֹרָלֵךְ הוּא לִסְבֹּל.
תפילותיו של קרליבך, "שמע ישראל" ואמונתה האישית של פאני העניקו לה כוח.
מריגה גורשה פאני למחנה הריכוז קייזרוואלד, שם הייתה צריכה לנקות את חדר האוכל של אנשי האס אס. הקצין איים עליה: "אם לא תנקי כפי שאני רוצה יהיה גורלך רע ומר!" פאני השיבה: "גורלי רע ומר מדי יום".
בקיץ 1944 גורשה פאני לשטוטהוף, שם עסקה בעבודות כפייה שונות כמו עקירת גזעי עצים. לעיתים נאלצו הנשים להניח מסילות ברזל ולבנות גגות רעפים. השומרות במחנה הריכוז עינו את האסירות שסבלו מרעב וחלמו על פת לחם. בצריפים הקפואים על הדרגשים אפילו השיער קפא.
לרגל יום הולדתה ה-19 קיבלה קיבלה פאני מבת דודתה רוזל שני תפ"א מבושלים. רוזל הייתה משענת משמעותית עבור פאני. בצעדת המוות סייעה פאני לרוזל שהייתה באפיסת כוחות.
בתחילת חודש מרץ 1945 כשהייתה בדרך "צעדת המוות" שאורכה 100 ק"מ שוחררה בידי הצבא האדום בלאונבורג. היא שקלה רק 30 קילו וכמעט שלא הצליחה ללכת בכוחות עצמה.
היא ורק אחד מארבעת אחיה היו השורדים היחידים מכל המשפחה.
פאני הגיעה לבלגיה דרך לייפציג. שם הכירה את מי שעתיד להיות בעלה. במאי 1947 עלו השניים ארצה. פאני הייתה עדה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל, לשמחה ולהתרגשות ברחובות. נולדו להם שתי בנות: צילה ורותי.
לעולם לא עוד!
לאחר השואה הקדישה פאני את חייה לזכר השואה, להנצחתה וללקח "לעולם לא עוד!". במשך שנים רבות ביקרה פאני בספרייה של מכון גתה כמעט מדי יום. היא חיפשה וצילמה מתוך עיתונים וכתבי עת מאמרים וכתבות שעסקו באנטישמיות, הביעו דעה אנטישמית או אנטי ישראלית ועסקה בהסברה בתחום. היא התנדבה במכון לחקר האנטישמיות באוניברסיטת תל אביב.
היא הרצתה בפני חיילים, אירחה בביתה אינספור קבוצות של בני נוער וסיפרה להם את קורותיה בשואה. המורה הדי בודן מהמבורג עיבד את סיפורה לחומר הוראה בבתי ספר בגרמניה.
פאני הזהירה את הציבור ללא לאות מפני מגמות של אנטישמיות ושנאת מדינת ישראל ודרשה לנקוט עמדה ברורה. גישתה זו הרשימה רבים.
לפאני היה קשר עם מרים קרליבך ז"ל, ביתו של רבי קרליבך, שעלתה לארץ ישראל. מרים שרדה, ביתה צילה נישאה לאריה. מרים זכתה לשישה נכדים ושלושה עשר נינים - היא הייתה גאה בהם מאוד.
פאני חזרה ואמרה:
ילדיי, נכדיי וניניי הם הנקמה המאוחרת שלי בנאצים.
פאני אנגלרד
פאני ביקשה מהצעירים שנפגשה איתם להפוך לשגרירי זיכרון. האנרגיה הבלתי נלאית שלה באה אל קיצה ב-27.2.2022.
כעת הגיעה העת שאנו נישא את לפיד הזיכרון.