ארתור בראונר ואולפני CCC
סרטים נגד השכחה

ארתור בראונר נחשב למפיק אגדי. הוא הטביע את חותמו על תעשיית הקולנוע לאחר המלחמה יותר מכל אחד אחר, במיוחד באמצעות סרטי בידור להמונים. עם זאת, התקופה הנאצית נוכחת בסרטיו עוד משנת 1947.

כאשר אולפני הקולנוע CCC השוכנים ברובע שפנדאו בברלין חגגו את יום השנה ה-70 להקמתם, למייסד האולפנים, ארתור "אצה" בראונר בן ה-98, היו את כל הסיבות להתבונן אחורה בגאווה. לא רק מכיוון שאין שום חברת הפקת סרטים פעילה אחרת בגרמניה שיכולה להתגאות בהיסטוריה כה ארוכה, אלא גם משום שלזכותו של יוצר הסרטים הבלתי נלאה נזקפת העובדה, שההתמודדות עם עידן הדיקטטורה הנאצית הפכה לנדבך מרכזי של הקולנוע הגרמני. כמעט כל סרט עשירי מתוך כ-260 ההפקות של אולפני CCC מוקדש לנושא זה – שעבור בראונר טומן בחובו משמעות אישית ביותר: בראונר, שנולד ב-1918 בעיר הפולנית לודז' למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני, חווה על בשרו את רדיפות הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. רבים מבני משפחתו נפלו קורבן לרצח העם שבוצע בשנים אלה.

"מוריטורי" – אנדרטה קולנועית לזכר המתים

אף על פי כן, לאחר המלחמה ביקש בראונר לבנות את עתידו בגרמניה. כאשר ייסד ב-19 בספטמבר 1946 את "חברת הקולנוע המרכזית" (Central-Cinema-Compagnie, ובקיצור CCC) בסקטור האמריקאי של ברלין – וזאת לאחר מאבק עיקש להשגת הרישיון הדרוש לכך מהשלטונות הצבאיים של בעלות הברית – הוא עמד בפני עבודת הקמה רצינית. זאת, בשל העובדה שהקולנוע הגרמני, שנוצל על ידי הנאצים כמנגנון תעמולה, היה נתון בעיי חורבות - הן מבחינה מורלית והן באופן מילולי ממש, שכן מרבית האולפנים נהרסו לחלוטין. אך בראונר הוכיח חוש עסקי ותעוזה. לאחר שגרף רווחים נאים מההפקה הראשונה של אולפניCCC , קומדיה קלילה בשם "מלך לב" (בבימויו של הלמוט וייס, 1947), העז בראונר בן ה-29 להמר על פרויקט שהיה קרוב ללבו: עוד באותה שנה הוא החל בצילומי הסרט "מוריטורי" (בבימויו של אויגן יורק), סרט דרמה אוטוביוגרפי למחצה על קבוצת אסירים אשר נאבקים על הישרדותם לאחר שברחו ממחנה ריכוז.

אך במדינה שזה עתה הכריזה על "שעת האפס", המונח שסימל פתיחת דף חדש בחייה של גרמניה לאחר המלחמה, קשה היה למצוא מישהו שהיה מעוניין לצפות בעבר הטרי בקולנוע. הציבור הרחב דחה מעליו את "מוריטורי", וסביב הסרט אף התחוללו מהומות. "עמדתי שם עם סרט, הרבה חובות וללא כסף", נזכר בראונר מאוחר יותר. "צילמנו קודם כול קומדיות, האנשים רצו לצחוק. באמצעות הרווחים מהסרטים הללו כיסיתי את החובות שנוצרו בגלל 'מוריטורי'. ואז אמרתי לעצמי: 'עכשיו אני יודע מה התוכנית, כך אעשה גם מאוחר יותר' ".

חוזים עם כוכבי קולנוע על גבי מפית נייר  

כאשר הקולנוע הגרמני החל לפרוח בשנות החמישים, אולפני CCC חוו את תור הזהב שלהם עם מלודרמות וקומדיות, סרטי הרפתקאות וסרטים מוזיקליים. אצה בראונר הפך ל"איש הנס הכלכלי" של הקולנוע הגרמני. כדי להרחיב את פעילותו, הפך בראונר בשנת 1949 את שטחו של מפעל לגזים רעילים ברובע שפנדאו בברלין לאולפן קולנוע מודרני. באולפן זה התארחו כוכבי קולנוע גרמניים כמו רומי שניידר, הנס רוהמן, סוניה זימן או אוטו וילהלם פישר.

בשנת 1958, שסימנה את שיא העשייה הקולנועית של אולפני CCC, הפיקו האולפנים 19 סרטים, ובראונר הפך למפיק העצמאי המצליח ביותר באירופה. השבועון "דר שפיגל" אף הקדיש לו כתבת שער. נראה כי העיתונאים באותה תקופה הוקסמו לחלוטין מאיל הקולנוע הנמרץ, שהיה לבוש תמיד בחליפת שלושה חלקים אלגנטית. "אצל בראונר זה דבר שבשגרה להחליט על השקעה בסרט בשווי של מיליון או שני מיליון מארק לאחר שהקדיש לכך מחשבה בת שתי דקות בלבד, ואין זה יוצא דופן מבחינתו לנסח את הפרויקטים שלו, את ההסכמים שהוא עורך עם כוכבי קולנוע ואת החישובים שלו על מפית נייר בחדר אוכל של בית מלון כלשהו, בין אנטריקוט לקינוח אגסים".

לממן אמנות באמצעות סרטים מסחריים

ההצלחה אפשרה לבראונר לשוב ולעסוק בחומרים "לא פופולריים". כך עלה בידו לרתום את הבמאי היהודי רוברט זיודמק, שחזר לגרמניה, לטובת העיבוד הקולנועי של המחזה "החולדות" (1955) פרי עטו של גרהרט האופטמן. הדרמה, שגוללה את סיפורה של צעירה הרה בשם פולין בברלין שלאחר המלחמה, עם מריה שֶׁל בתפקיד הראשי, זכתה בפרס דוב הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין. יחד עם זאת, בראונר המשיך להתמקד בהפקת סרטים פופולריים קלים לעיכול.
 
בשנות השישים, כאשר נכנס הקולנוע הגרמני לתהליך של דעיכה והחלו להישמע קריאות להתחדשותו, טען מבקר הקולנוע ג'ו המבוס כי בראונר שייך לאותם מפיקים שלא אכפת להם מהישרדותו של הקולנוע, אלא רק מהרווחים שלהם עצמם. למעשה, בשנים הבאות עמד בראונר מחוץ לקולנוע הגרמני החדש ההולך ומתהווה. במקום להציג קולנוע חדשני, בחר בראונר להתמודד עם המשבר באמצעות סרטים מונומנטליים מיושנים, שכללו מערבונים לפי סיפורים של קרל מאי וסרטי מתח המבוססים על סיפורי אדגר וואלאס, ואף הצטרף באופן זמני לגל הסרטים שהציגו סצנות מין. בראונר ניסה לשמר את פעילות האולפנים גם באמצעות הפקת סרטי טלוויזיה. למרות זאת, בשנת 1965 נאלץ בראונר לפטר את מרבית עובדיו, ובשנים 1972 עד 1980 הפיקו אולפני CCC כעשרה סרטים בלבד.

המעגל היהודי

החל משנות השמונים והתשעים, ברנואר מתמקד לחלוטין ב"מעגל היהודי" שלו. "עוברת אורח בסן סוסי" (בבימויו של ז'אק רופיו, 1982), שהינו סרטה האחרון של רומי שניידר, שייך למעגל זה, וכך גם "אהבה בגרמניה" (בבימויו של אנדז'יי ויידה, 1983). ב"שלג מדמם" (בבימויו של יירזי הופמן, 1984) משחקת בתו של בראונר, שרון, את הנערה היהודייה רות, אשר מצליחה בקושי להימלט מפני פלוגת השמדה נאצית. גם הסרטים השאפתניים הללו לא הפכו לשוברי קופות, אך הם הקנו לבראונר את ההכרה שהמבקרים מנעו ממנו במשך זמן כה רב: ההפקה המפורסמת שלו "אירופה אירופה" (בגרמנית:  Hitlerjunge Salomon, בבימויה של אניישקה הולנד משנת 1990), זכתה בפרס גלובוס הזהב, והתסריט של "הנוסן" (בבימויו של אישטבן סאבו מ-1988) היה מועמד לאוסקר. בתחילת המאה ה-21 השלים בראונר את המעגל עם סרטים כמו "באבי יאר" (בבימויו של ג'ף קניו מ-2003).

למרות כל הסרטים המסחריים שהפיק, הנצחת זיכרון השואה באמצעות הקולנוע נותרה משימת חייו של בראונר. במבט לאחור, ציין בראונר שההפסדים הכספיים גרמו לו לתהות לעתים קרובות אם לא עדיף שיסיר את ידיו מהעיסוק בחומרים הללו. "אבל אני יודע שכאשר לא אחיה יותר, כבר לא יהיה יותר מישהו שיעשה את הסרטים האלה". אך לארתור בראונר לא הייתה  סיבה להיות פסימי: החל מ-2006 מובילה בתו אליס את הפעילות העסקית של אולפני CCC, והיא ממשיכה את מפעל החיים של אביה עם סרטים כמו "ילדי פלא" (בבימויו של מרקוס רוזנמולר מ-2011) ו"לחיי החיים!" (בבמויו של אוּוה ינסן מ-2014).
ב-7 ביולי 2019 הלך ארתור בראונר לעולמו והוא בן 100.