במאים ידועים מ-20 מדינות מפיקים סרטים נגד צנזורה. אורכם של הסרטים הוא 45 שניות לכל היותר והם מבטאים בבירור סולידריות עם אנשים בכל המדינות שבהן יש הגבלות על חופש הביטוי. הם מבקשים להסב את תשומת הלב לסכנה הנובעת מצנזורה, סכנה המאיימת גם על חברות ליברליות.
סרטים נגד צנזורה CUT IT OUT
מכון גתה הזמין במאים ידועים מעשרים מדינות ברחבי העולם להפיק סרטים קצרים נגד צנזורה. אורכם של הסרטים הוא 45 שניות לכל היותר והם מבטאים בבירור סולידריות עם אנשים בכל המדינות שבהן יש הגבלות על חופש הביטוי. הם מבקשים להסב את תשומת הלב לסכנה הנובעת מצנזורה, סכנה המאיימת כנראה גם על חברות ליברליות.
לרגל הפתיחה הבינלאומית של המיזם יפורסמו 14 הסרטים הראשונים ויעלו לרשתות החברתיות. הסרטים האחרים יעמדו לרשות הקהל הרחב בשבועות הקרובים. ארטה, ערוץ התרבות הגרמני-צרפתי, הוא שותף למיזם זה.
הבמאים המשתתפים במיזם באים מהמדינות האלה: אנגולה, בוסניה והרצגובינה, ברזיל, סין, גרמניה, אנגליה, גאורגיה, אינדונזיה, ישראל, אוסטריה, הפיליפינים, פולין, רומניה, רוסיה, תאילנד, הרפובליקה הצ'כית, טורקיה, הונגריה, ארה"ב וויטנאם.
CUT IT OUT – סרטים נגד צנזורה
מנהל מוזיאון מפוטר מכיוון שרעיונותיו אינם תואמים את אופן כתיבת ההיסטוריה הלאומית. אוניברסיטה ליברלית מאבדת את הרישיון שלה לפעול בלי מתן הסברים. משרד התרבות מאלץ קרן תמיכה בסרטים לנקוב בשמותיהם של לקטורים התומכים בסרטים בלתי רצויים מבחינה פוליטית. עיתונאי חוקר חשד לשחיתות ציבורית. בעקבות זאת מאיימים לתבוע אותו למשפט.
אנו החדשים
התופעה מוכרת עוד מימי האוטוקרטים הקלאסיים – דיכוי מחלוקות פוליטיות, דעות אחרות , עמדות מנוגדות. אולם נראה שצנזורה פועלת יותר ויותר כאמצעי (תרבותי) פוליטי גם במדינות המכנות את עצמן דמוקרטיות. הן עושות זאת תוך הצבעה על צרכים חשובים יותר, אולם פעמים רבות כוונותיהן שונות. כך למשל קבע דיוויד קיי, שליח מיוחד של האו"ם לענייני חופש הביטוי בסוף שנת 2016: "אני מודאג עמוקות מכך שלממשלות רבות יש כביכול סיבות להגבלות מסוימות – למשל הגנה על הביטחון הלאומי או הסדר הציבורי או הזכויות האישיות - אך בעצם הן משתמשות בתירוצים כעלה תאנה כדי לא לאפשר דעות לא פופולאריות או ביקורת על המדינה ונציגיה."
לאור אתגרים הולכים וגוברים בתחומים פוליטיים, חברתיים, טכנולוגיים ואקולוגיים בעולם נראה כי בעיניהם של אנשים רבים הפך חופש הביטוי לעניין שניתן לוותר עליו. אולם זה מטעה. חופש הביטוי וחופש האמנות – אין בלתן עבור עיצוב העתיד. שכן הם הבסיס לתהליכים של חילופי דעות שבלעדיהם אי אפשר יהיה להתמודד עם כל האתגרים העכשוויים והעתידיים.
מה שאינו קיים אינו יכול להיעלם
ההשלכות הפסיכולוגיות גרועות פי כמה מפעילותה הבודדת של הצנזורה. צנזורה הופכת לצנזורה עצמית. וזה לחלוטין אינו תוצר לוואי. רק צנזורה עצמית מובילה למעשה של צנזורה ולהשלכות מקיפות שהן בעצם המטרה האמיתית. אולם בעוד שהתערבות הצנזורה מורגשת הרי שלצנזורה העצמית אין כל הוכחה קונקרטית. שהרי כיצד יכול הבלתי נאמר להישמע והבלתי נכתב להיקרא? הדבר הזה לא נעלם מן העולם אלא לא היה שם מעולם. כבר לפני כארבעים שנה הזהירה הסופרת אינגבורג דרביץ' בספר שהוציאה לאור "האומץ לדעה": "אין זה באמת כך שהמקרים שבהם קיימת צנזורה מעשית שאפשר לקרוא עליהם בספר מוגבלים להשלכות של היסטריה ציבורית. אין לראות בספר רק סיכום של התפתחות גורלית. נהפוך הוא. קיימת נטייה לזהירות, לגישה כי "עדיף לא לומר".
המלך בעודו צד
בדיון על תופעת הצנזורה הזכיר אחד הבמאים המשתתפים בדיון, טמור בוטיקשווילי, את סולחן-סבא אורבליאני – שליט אציל, נזיר, דיפלומט וסופר שחי במאה ה-18 בגאורגיה. הוא כתב את המשל "המלך והצייר". המחבר מספר שם על ממלכה שהשליט שלה ביקש שיציירו אותו. הזמינו צייר אחד אך הוא התייאש מהמשימה מאחר שהמלך היה עיוור בעין אחת. "אם אצייר אותו כששתי עיניו בריאות" חשב לעצמו הצייר "יאשימו אותי בשקר. אולם אם אצייר אותו עם עין אחת לא יישא הדבר חן בעיניו – ידונו אותי למוות!" בעוד הצייר מהרהר בגורלו צצה לפתע מחשבה במוחו. הוא צייר את המלך שהיה ידוע באהבתו לצייד בעודו צד, רובהו בידו ועיניו עצומות. המלך היה שבע רצון והצייר ניצל ממוות.
"לא ניתן למצוא היסטוריה מודחקת במוזיאונים. אפשר למצוא אותה בתמונות, במחקרים של כמה היסטוריונים, ביצירות אמנות או בקולנוע."
ראדו ג'ודה נולד בשנת 1977. הוא החל את הקריירה שלו כעוזר במאי של קוסטה גברס. סרטו העלילתי "בראבו" ("אפרים") העוסק בהיבטים שונים של דעות קדומות זכה בדוב הכסף בברלינאלה בשנת 2015. סרטו האחרון – "לא אכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים", קומדיה טרגית – מתמודד עם שיתוף הפעולה של רומניה עם הנאצים בתקופת השואה. הסרט זכה בפרס המרכזי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי קרלובי וארי בשנת 2018.
מישה ליינקאוף נולד בשנת 1977 במזרח ברלין. הוא אמן ובמאי קולנוע שזכה להכרה בינלאומית בעקבות אירוע שהתרחש בשנת 2014: ליינקאוף ועמיתו מתיאס ורמקה עלו על גשר ברוקלין בניו יורק והחליפו את דגל האומה שם בשני דגלים לבנים. הסרט "איומים סמליים" המתעד את תגובות התקשורות בשעות ובימים שלאחר האירוע זכה בפרסים רבים.
"במקום שבו שורפים ספרים, אנו הופכים למילים."
חיים סוקול נולד בשנת 1973. הוא למד בירושלים ובמוסקבה. הוא מתגורר כיום במוסקבה ושם הוא עובד כאמן מיצגים ואמן וידאו. יצירותיו הוצגו פעמים רבות בתערוכות ברוסיה ובעולם. בעבודתו הוא נע בגבול הפנטזיה ומקשר אותה תמיד לאירועים היסטוריים של המאה העשרים ברוסיה ובמזרח אירופה. הוא מתאר רגשות של ניכור, בדידות ותקשורת לקויה.
בוסניה והרצגובינה | 2018 | סרבית עם כתוביות באנגלית
"צנזורה היא דיכוי של מילים, פעולות, מחשבות, רעיונות."
יאסמילה זבאניק נולדה בשנת 1974. היא למדה באקדמיה לאמנויות הבמה בסרייבו. היא השתתפה בדוקומנטה 2004. בינואר 2006 זכה סרט הביכורים הראשון שלה, הסרט העלילתי "גרבאוויצה", בפרס דב הזהב בברלינאלה. הסרט עוסק בהשלכות המלחמה על בוסניה מולדתה. סרטה העלילתי השני "בדרכה" עוסק בהתמודדות עם קיצוניות איסלאמית.
"אל תסתכל, אחרת תראה את זה"
גרסאנ'ו 80 הינו קולקטיב הפקה מאנגולה הכולל במאים, צלמים, מפיקים ואנשים יצירתיים אחרים והם מבקשים להוות השראה לדור חדש. מאחורי הקלעים נוצרו הסרטים התיעודיים
"מה דעתך על נשיקה?" – רודריגו דוטרטה
שירין סנו נולדה בשנת 1983. בעבודתה היא עוסקת בזיכרון, בהיסטוריה ובהתהוותן של תמונות ומקשרת אותן לרעיון המופשט של "בית". סרטה "ילד גדול" (2012) זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים העצמאי של לימה. בשנת 2018 היא זכתה בפרס הסרט האסייתי הטוב ביותר שניתן בידי הארגון לקידום הקולנוע האסייתי על הסרט
Nervous Translation
"אף אחד מהסרטים שלנו משקף את האקלים הפוליטי הנוכחי בהונגריה"
בנצה פליגאוף נולד בשנת 1974 ומעולם לא למד בבית ספר גבוה לקולנוע. בסרטיו שזכו בפרסים רבים הוא נוגע בבעיות חברתיות ובטאבו עכשוויים. סרטו העלילתי "רק הרוח" על שורה של מקרי רצח של בני רומה בהונגריה זכה בפרס דב הכסף בברלינאלה 2012.
"אנו מעודדים צנזורה עצמית בהסתמך על ערכי המוסר שלנו." – חבר בועדת הצנזורה האינדונזית.
אדווין נולד בשנת 1978 ולמד קולנוע במכון לאמנויות בג'קרטה. סרטו העלילתי "הלילה של הג'ירפה" (2012) שהוא כתב גם את התסריט שלו, היה הסרט האינדונזי הראשון שהוקרן בברלינאלה מזה 50 שנה.
"ברבות מיצירותיי נמצא הנושא של אותם הדברים שאינם ניתנים להיאמר או שלא ניתן לדבר עליהם."
רבקה ברון נולדה בשנת 1968. בסרטיה האמנותיים היא עוסקת בשאלות הנוגעות לחברה העכשווית ולהבניית ההיסטוריה. היא השתתפה בדוקומנטה 12 והיא מלמדת במכון לאמנויות בקליפורניה.
"אני יוצרת סרטים כדי להביע את מחשבותיי על המצב בתאילנד."
פימפאקה טובירה נולדה בשנת 1967. היא האישה הראשונה בתאילנד שזכתה להוקרה בינלאומית בתחום הקולנוע. הקרנת הבכורה של סרטה העלילתי הראשון "בעל ללילה אחד" (2003) הייתה בברלינאלה. לאחר מכן הוקרן הסרט בפסטיבלי קולנוע בתאילנד ובעולם. בשנת 2007 היא יצרה שורה של סרטים קצרים שבהם במאים ואמנים דיברו בגנות צנזורה של סרטים בידי המדינה. בשנת 2009 היא זכתה בפרס Silpathorn Award של משרד התרבות בתאילנד.
“הם השתמשו בהסתה כדי להצר זכויות אזרח.
פיוטר ויסוצקי נולד בשנת 1976 ולמד באקדמיה לאמנויות בוורשה. בסרטים הקצרים התיעודיים שיצר, במיצגי הווידיאו, בפעולותיו ובהופעותיו הוא מנתח את חולשותיהם ומאבקיהם של אנשים המתמודדים עם המציאות בהקשר של תנאים תרבותיים וחברתיים או אף קורא להם לפעול. סרטו הקצר "אלדונה" הוקרן בפסטיבלי קולנוע תיעודי רבים באירופה ובקנדה.
נולד בשנת 1961. ביים כמה וכמה סרטים עלילתיים, סרטים תיעודיים וסרטים קצרים גם עבור הטלוויזיה. סרטיו מתאפיינים בהומור אינדיבידואלי מאוד, מהול ביכולת התבוננות חברתית חדה. בשנת 2009 זכה במלגה במסגרת התכנית לאמנים בברלין מטעם שירות החילופין האקדמי הגרמני.
נולדה בארה״ב ב-1970 וגדלה בין ברקלי לתל אביב. מפיקה, במאית ועורכת -- יש לה תואר ראשון בלימודי תרבות ותואר שני בקולנוע דוקומנטרי. בין סרטיה כבמאית: 500 דונם על הירח (2002), אשכנז (2007) וג'יפסי דיווי (2012). בתשובה לשאלון לקראת פסטיבל סאנדנס היא נשאלה על האיכויות שלה כבמאית: "רעב למורכבות פוליטית וחברתית, נטייה קלה לזעם ונטייה כבדה לאהבה ואמת."
נולדה בשנת 1959. למדה אמנות. אחת המייסדות של חברת ההפקות קאזה דה סינמה דה פורטו אלגרה. מאז שנת 1984 היא תסריטאית ובמאית של סרטי קולנוע וטלוויזיה. זכתה לא פעם בפרסים ובהערכה בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים על עבודתה המגוונת. סרטיה המפורסמים הם: "ברבוזה" (1988), "שחרור" (1994) ו"לפני שהעולם יסתיים" (2009).
נולד בשנת 1967. למד עיצוב גרפי ותקשורת ויזואלית באוניברסיטת טסינגואה. משנת 2008 הוא מרצה בבית הספר לקולנוע לי שיאנטינג. סרטיו התיעודיים והקצרים עוסקים בנושאים חברתיים ופוליטיים אקטואליים ובאמצעותם הוא מבקש להגיע לקהל צופים רחב. סרטו "פסטיבל ללא סרטים" משנת 2015 מתעד את הפסקתו האלימה של פסטיבל הסרטים העצמאי ה-11בפקינג בידי המשטרה.
נולדה בשנת 1960. למדה אמנות ובימוי בארה"ב. מאז שנת 1992 היא עוסקת בבימוי סרטים תיעודיים ובהפקה. בשנת 2001 זכתה בפרס המרכזי בפסטיבל הקולנוע של לייפציג על סרטה "אסורות". בסרטיה הדוקומנטריים מתעדת אבן את מדינת ישראל בעבר ובהווה ואת הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "אני אדם פוליטי, אני במאית פוליטית. בלי נקודת המבט הזו איני יכולה להביט דרך החלון."
גרמניה | טורקיה | 2018 | טורקית עם כתוביות באנגלית
נולדה בשנת 1960. למדה פרסום ותיאטרון. משנת 1989 החלה לביים סרטים תיעודיים רבים על נושאים בין תרבותיים דוגמת שוטרים גרמנים או שחקניות כדורגל בעלות רקע של הגירה. סרטיה הוקרנו פעמים רבות בברלינאלה. על זהות תרבותית היא אומרת: "הופכים אותך לטורקייה".
נולד בשנת 1979. אנתרופולוג ובמאי. עובד בסין ובארה"ב. סרטיו הם חלק מאוסף המוזיאונים לאמנות מודרנית בניו יורק ובסן פרנסיסקו. הם הוקרנו במוזיאון ויטני לאמנות אמריקנית, בברלינאלה, בבינאלה בשנחאי, בגוגנהיים ובפסטיבלי קולנוע בינלאומיים רבים. הוא אחד ממקימי "קולנוע על הקצה" המקרין סרטים סיניים עצמאיים. בשנת 2017 אמר: "רבים מסרטיי נוצרים כתגובה למקום כלשהו."
נולד בשנת 1967. למד בימוי בבית הספר הגבוה של האקדמיה לאמנויות הבמה בפראג. סרטיו העלילתיים והתיעודיים הוקרנו בפסטיבלים הבינלאומיים החשובים ביותר וזכו שם לפרסים. לעיתים קרובות קיימת התמודדות כאובה עם המציאות. סרטו "אנו לא לבד" משנת 2016 זכה לפרס חביב הקהל בברלינאלה: "רציתי להראות עולם שבו חירותם של בני האדם יחסית מאוד."
נולד בשנת 1956. משנת 1989 החל מוגרבי ליצור כמה וכמה סרטים תיעודיים ניסיוניים על פי מסורת
(קולנוע האמת)cinémavérité
הוא מותח ביקורת על מדיניותה של ישראל. השתתף בפסטיבלים בינלאומיים רבים דוגמת פסטיבל קאן וזכה בפרסים בינלאומיים. הוא אחד ממקימי ארגון "שוברים שתיקה". על עבודתו הוא אומר: "יש אנשים שהיו רוצים להיות זבוב על הקיר. אני רואה את עצמי כזבוב במרק – מחויבות אמיתית וטוטאלית."
נולדה בשנת 1973. במאית ואמנית וידאו ארט. ההיסטוריה המורכבת והטראומטית של ויאטנם עומדת במרכז יצירתה. בסרטה התיעודי הידוע ביותר
Love Man Love Woman(2007)
יש עיסוק במצבם של גברים הומואים בארצה. בשנת 2009 ייסדה את המכון ללימודי סרטים תיעודיים (האנוי דוק לאב). בשנת 2015 זכתה במלגה במסגרת התכנית לאמנים בברלין מטעם שירות החילופין האקדמי הגרמני. על מחקריה היא אומרת: "לא קל להיות במאית קולנוע בוויאטנם. אין כמעט גישה לארכיונים היסטוריים."
נולד בשנת 1954. למד ציור בשנים 1974-1970. החל משנת 1982 הציג תערוכות יחידות וקבוצתיות: רישומים, ציורים, מיצגים ולאחרונה יותר ויותר וידאו ארט. נושא הזיכרון מרכזי בעבודתו: "כל עוד איננו מתמודדים עם אימת המשטר הסטליניסטי לא נוכל להיות חופשיים."
נולד בשנת 1985. במאי ואקטיביסט. בשנת 2017 השתתף בברלינאלה בקטגוריית כישרונות צעירים. הנושאים שהוא עוסק בהם הם זכויות להט"בים בסרטים דוגמת נישואים חד מיניים ("חתונה חדשה"), טרנסקסואליות ("להיות אישה") ופמיניזם
(The VaChinaMonologues)
פאן מארגן את פסטיבל הקולנוע הלהט"בי של בייג'ין. כאשר בשנת 2014 נעלם סרטו התיעודי
Mama Rainbow
משירות הסטרימינג הסיני הוא פנה לבית המשפט נגד הצנזורה של המדינה: "אנו מקווים להגיע למצב שבו יערערו על צנזורה של סרטים במרחב הציבורי."
נולד בשנת 1948. למד ציור וביום. החל משנות השמונים הוא עובד כאמן אנימציה. עוסק בבעיות חברתיות בסגנון מינימליסטי גרוטסקי. סרטי האנימציה הקצרים והארוכים שביים זוכים להערכה רבה ולפרסים אך בד בבד גם לבוז ולדחייה: "לאחרונה כינו את אותו הסרט שיצרתי הן "מבריק" הן "אשפה" – אין נפלא מזה!"
"התנקשות היא הצורה הקיצונית ביותר של צנזורה" (ג'ורג' ברנרד שואו)
דן ונואית גבע הם במאי סרטים תיעודיים. הם ידועים כבעלי נקודת מבט ביקורתית על המציאות הישראלית הסבוכה. בין הסרטים שיצרו ניתן למנות את "עקבות בירושלים" (2013), "תיאור זיכרון" (2005) ו"מה שראיתי בחברון" (1999). דן הוא מרצה בכיר ללימודים תיעודיים במכללת בית ברל ועמית מחקר באוניברסיטת חיפה.
