יום הזיכרון הבינלאומי לשואה
“נצלו את ההזדמנות: הקשיבו!"

Die Autorin Helen Agnes Stoffel
Kommunikationswissenschaftlerin Helen Agnes Stoffel | © privat

"המקום שבו לבלב פעם פרח הלילך" - הלן אגנס שטופל ערכה ראיונות עם עם 13 שורדי שואה בברלין ובתל אביב. כעת אסופת הראיונות יוצאת לאור כספר. לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הלן בת ה-31 מסבירה בריאיון כיצד המפגשים עם השורדים שינו את תפיסת עולמה ואת חייה וכן מפרטת על סוג האחריות שהיא רואה לנגד עיניה בכל הנוגע לתרבות הזיכרון עורה ועבור בני דורה.    

מאת סדריק דורין,

מדוע היה לך חשוב כל כך לקיים שיחות עם השורדים?
 
אנו הדור האחרון שעוד יש לו הזדמנות לכך! רק בסוף לימודי המ"א שלי הבנתי את משמעות הדבר. זה היה בתקופה שבה מפלגות ימין כמו "אלטרנטיבה לגרמניה" לא רק התחזקו אלא גם קיבלו ייצוג בפרלמנטים בגרמניה. אני מודאגת מאוד מההתייחסות הלא ייחודית אל הנאציזם והשואה. למרות שהשואה היא חלק אינטגרלי מחומר הלימודים בכל שנה בבתי הספר בגרמניה, נראה שהתקופה הזאת נראית לאנשים רבים רחוקה מאוד. הם חשים שהשואה אינה קשורה אליהם או להווה. אך ברור שאין זה באמת כך!  
 
האם היה לך קשה לשכנע את השורדים לדבר איתך?

הדבר הקשה ביותר היה למצוא אנשים ששרדו. התקשרתי לארגונים ולאתרי זיכרון רבים. לרוב קיבלתי את התשובה: "הגעת מאוחר מדי! כמעט אין עוד עדים שמצבם הבריאותי מאפשר שיח איתם". הסתובבתי קצת בברלין, הלכתי לבית הכנסת ברחוב אורניינבורג, לאנדרטה לזכר יהודי אירופה שנספו בשואה ולתערוכה הצמודה לה, בחנתי מקרוב את אבני הנגף השקועות במדרכות. לאחר מכן הגעתי לבית העירייה בשנברג, ששם שוכנת תערוכה קבועה "היינו פעם שכנים – ביוגרפיות של יהודים בשנברג וטמפלהוף תחת המשטר הנאצי". במקרה היה ערב קריאה באותו יום בהשתתפות רחל מאן שמופיעה עכשיו גם בספר שלי. אך רק בזכות קשרים בישראל ובעיקר הודות לעזרתה של יעל גולדמן ממכון גתה יכולתי לקבוע פתאום יותר מעשר פגישות עם שורדים רק בישראל.
 
אחת מהן היא אודה קיסינגר. 

אודה הרשימה אותי מהרגע הראשון: היא נראתה נבונה, מהירת מחשבה ומלאת חוש הומור. היא ערכה את השולחן במיוחד לכבודי. כשהיא ראתה שהשמלה שלי הוכתמה היא קפצה מיד, הביאה סמרטוט והצליחה אפילו למצוא את הכתם הזעיר. אחר כך היא אמרה לי: "עכשיו את מדברת עם ענתיקה כמוני! אי אפשר לכתוב כל כך הרבה."
 

אודה קיסינגר אמרה: שום דבר אינו מהווה תחליף לתזמורת שמנגנת ממש לידך! החוויה הבלתי אמצעית שחווית בעצמך - זה דבר שתקף גם לשיחות עם עדים.

הלן אגנס שטו


היא הייתה מופתעת מכך שרצית לדבר איתה?

היא אמרה שיש כבר ספר שבו מופיע הסיפור שלה. היא הייתה צריכה להתכונן שוב לספר את סיפורה. בסוף היא אמרה שכעת היא מבינה מדוע באתי אליה בעצמי שוב ומה תכננתי לעשות. היא אמרה שזה בדיוק כמו שחברות אומרות לה: "למה בכלל את הולכת לאופרה אם את יכולה לצפות באופרה גם בטלוויזיה?" ואז היא הוסיפה: שום דבר אינו מהווה תחליף לתזמורת שמנגנת ממש לידך! החוויה הבלתי אמצעית שחווית בעצמך - זה דבר שתקף גם לשיחות עם עדים. 
 
Mitarbeiter mit Oda Kissinger zuhause beim Kaffeekränzchen
אודה קיסינגר (במרכז) הזמינה את עובדי מכון גתה אליה הביתה. היא נפטרה לאחרונה. | © מכון גתה ישראל/ סדריק דורין

הספר שלך קרוי על שם שירו של שורד השואה צבי שטייניץ.
 
צבי שטייניץ איבד את כל משפחתו בשואה. הוריו ואחיו נלקחו ביום ההולדת שלו ולאחר מכן נרצחו. ישבנו בחדר העבודה שלו כשהוא סיפר לי עד כמה הוא אהב את אביו ואת אימו ומה עבר עליו במחנה ריכוז: בחור צעיר היה אמור להיתלות רק מכיוון שהוא שרק שיר. החבל נקרע פעמיים, אף על פי כן הוא לא שרד. "צריך לחיות עם הזיכרונות האלה" הוא אמר והתחיל לבכות. לאחר מכן הוא הקריא לי את השיר שכתב: "המקום שבו לבלב פעם פרח הלילך". הרגע הזה בחדר שלו נחקק בזכרוני וימשיך ללוות אותי כל חיי. כשאני מטיילת לי בברלין ורואה את לבלוב הלילך, אני חייבת לחשוב על צבי: איך הוא יושב מולי, מספר את סיפורו, כיצד העיניים שלו מתמלאות בדמעות, איך הוא מפשיל את שרווליו ומראה לי את המספר המקועקע על ידו. ואני חושבת על כל האנשים ששוחחתי איתם. זה קשר עמוק מאוד. אפשר למתוח ביקורת על כך שאין בספר "מרחק אקדמי", אך עבורי זאת החוויה החשובה ביותר בעבודה שלי: צללתי לתוך התהליך הזה כחוקרת והפכתי לעדה של האנשים האלה. זה שינה את תפיסת עולמי ואת חיי.
 
מכיוון שהסיפורים ששמעת נחרטו עכשיו גם בזיכרונך?  

כן. הגרעין של תרבות הזיכרון טמון תמיד ברגשות. כעת יש לי אחריות לסיפורים של האנשים האלה. והתחושה הזאת נותרה בי עד היום. תרבות הזיכרון זקוקה שוב ושוב לאנשים שמחויבים לנושא. המדינה יכולה להקדיש רחובות לזיכרון ולבנות אתרי זיכרון אך אלו יכולים גם להיעלם בעקבות שינויים פוליטיים. לעומת זאת קשה הרבה יותר לבטל זיכרונות הממשיכים להתקיים בקרב אנשים. אני יכולה לעודד כל אחד: נצלו את ההזדמנות להקשיב כל עוד זה אפשרי. דברו גם עם הסבים והסבתות שלכם.

עם הסבים והסבות הפרטיים שלנו?
 
כן, אני למשל פספסתי את ההזדמנות. הסבים והסבתות שלי אינם עוד בין החיים. אך חשוב ביותר "להרגיש" את אותה תקופה. רק כך אפשר להבין כמה מהר חברה יכולה להפוך את עורה ועד כמה חשוב ואסור לוותר היום על הצורך לצאת באומץ ובאופן ברור נגד שנאת זרים וגזענות, אפילו במסגרות קטנות ופרטיות. עלינו לעשות זאת גם אם אנו מרגישים לא בנוח כדי לא  לפגוע באווירה הכביכול נעימה. אם לא נעשה זאת ילך ויתגבש לו עם הזמן רוב שקט ויותר ויותר ייראה לאנשים שתופעות כמו אנטישמיות, איסלמופוביה או הומופוביה הן לגיטימיות כהתנהגות או כדעה.

כיצד ניתן לשמר את זיכרון השואה אם בעתיד יהיו פחות ופחות שורדים שיוכלו לספר בעצמם את סיפורם?
 
בעיקרון חשוב בעיניי שבתחום הזיכרון הציבורי יהיו דקות דומייה, אתרי זיכרון ותערוכות. אך ללא יחס אישי קשה יהיה להתייחס לחוויות הקשות של העדים. על כל אחד להתאמץ ולנסות למצוא קשר אישי. יש צורך ביצירתיות דווקא בתחום החינוך. הן אם מדובר בבתי הספר באמצעות פרויקטים שבהם לומדים וחוקרים על אנשים וכך יוצרים קשר אישי עמוק והן אם מדובר במחויבות לפרויקט ההנצחה אבני נגף. כשיש רצון להקשיב לזיכרונות הקשים נוצרים גם שירים כמו "שטולפרשטיינה" של טרטמן או "ברלין-תל אביב" של מקס הרה שמגיעים לדור הצעיר ומעודדים אותו לרצות לדעת עוד על השואה.   
 

עלינו לדאוג בדחיפות לכך שהזיכרון יישאר חי.

הלן אגנס שטופל


כיצד לדעתך תערוכות צריכות להשתנות?

לתערוכות מגיעים בדרך כלל אנשים שכבר מתעניינים בנושא.  לכן בעתיד צריך לדעתי להתמקד בניסיון לעורר באנשים באופן פעיל את הרצון ללמוד בעצמם עוד על השואה ועל גורלות של אנשים. המיזם שלי הוכיח לי שוב: עלינו לדאוג בדחיפות לכך שהזיכרון יישאר חי.


 
Buchcover © © Tectum Wo einmal Flieder blühte © Tectum
ניתן לשאול את הספר "המקום שבו לבלב פעם פרח הלילך" בספריית מכון גתה תל אביב.  



הלן אגנס שטופל נולדה בשנת 1989. היא למדה תקשורת באוניברסיטת הוהנהיים וסיימה את התואר השני שלה בתקשורת מדינית באוניברסיטה החופשית של ברלין. היא מתגוררת ועובדת בברלין.