תיאטרון דורטמונד לילדים ולנוער
חיים בדמיון

Theaterausschnitt: Das Tagebuch der Anne Frank
יומנה של אנה פרנק | © Birgit Hupfeld

אנדראס גרוהן מביים מחזה בדורטמונד על אמנית יהודייה ועל השואה. מכון גתה ישראל תומך בהפקת המחזה "ללא כותרת (194418)" שכתבו הסופרות הישראליות אלינור מילצ'ן ושרון בורשטיין ביצ'צ'י. לרגל יום השואה הבינלאומי החל ב-27 בינואר, ביקשנו ממבקר התיאטרון, שטפן קיים, לשוחח עם אנדראס גרוהן על ההצגה.

מאת שטפן קיים

סדרנית בתיאטרון מובילה בחורה צעירה אל הבמה. חושך מוחלט. זרקור מאיר על הקהל, על אישה קשישה. מדובר באותה אישה כעבור שבעים שנה. נלי זוכה בפרס אמנות על מפעל חייה. היא צועדת לבמה ומתחילה לשאת נאום תודה, אולם אפקטים קוליים מוזרים משבשים את הנאום שלה ללא הרף. כך מתחיל המחזה "ללא כותרת (194418)", שיעלה בשנה הבאה בתיאטרון דורטמונד לילדים ולנוער. מחברות המחזה, אלינור מילצ'ן ושרון בורשטיין ביצ'צ'י, מספרות על חיים יהודיים בין הטרור הנאצי לגלות, חיים שיש בהם פרשיות אהבים, מאבקים והצלחות, באמצעות פלאשבקים קדימה ואחורה בזמן. אנדראס גרוהן מנהל תיאטרון דורטמונד לילדים ולנוער. שטפן קיים שוחח איתו.

המחזה טרם תורגם לגרמנית. המחברות אינן מוכרות אצלנו. כיצד הגעת למחזה?

גרוהן: הבלט של התיאטרון שלנו היה בסיבוב הופעות בישראל. המנכ"ל שלנו טוביאס אהינגר פגש את מחברות המחזה בקבלת פנים. הן שלחו לו קטעים מהמחזה, הוא העביר לי אותם והבין שמדובר בחומרים מעניינים ביותר. השאלה המרכזית היא כמה חיים לא יכלו להתקיים בעקבות השואה. בשלב הבא הגיע המחזה ואני סבור שהוא טוב וחשוב. כל זה קרה כמובן לפני השבעה באוקטובר. כעת חשוב פי כמה להעלות את המחזה הזה.

הצגת הבכורה תתקיים בגרמניה?

גרוהן: ייקח עוד קצת זמן עד הצגת הבכורה. אני לא יודע אם המחברות יעלו את ההצגה קודם בארץ. בכל מקרה זו תהיה הצגת הבכורה בשפה הגרמנית.

הנושא של החיים שנהרסו בעקבות השואה סופר כבר פעמים רבות. מה מיוחד בהצגה זו?

גרוהן: הסיפור מתחיל דווקא מהסוף, מטקס הענקת הפרס בתום חיים מלאים ומספקים. המחזה אינו עוסק רק בשואה אלא גם באהבה ובאמנות, באופן שבו אדם מוצא את מקומו בחברה. מדובר באישה ובשאלה אם קשה לה יותר מאשר לגבר. ההצגה עוסקת בשלל נושאים. אנו חווים קונפליקטים רבים המתרחשים בחייהם של אנשים ומאפשרים להם לצמוח. רק בסוף מבינים שהחיים הללו כלל לא התרחשו. זה מזעזע ונוגע ללב כאחד.

האם הדמות הראשית, נלי, אמנית אוונגרדית, היוצרת את עבודות האמנות שלה באמצעות לחם ופחם, מבוססת על דמות אמיתית?

גרוהן: לא, זו דמות מומצאת. אלינור מילצ'ן סיפרה לי שההשראה לדמותה של נילי הייתה תמונה ללא כותרת של אמנית שמצאה את מותה במחנה ריכוז. לאחר מכן היא ראתה תמונות נוספות שבהן הופיעה דמותה של אנה פרנק כאישה בת 40. כך היא הגיעה לרעיון. אני גם ביימתי פעם את "יומנה של אנה פרנק". בטקסטים האלו חושבים תמיד על החיים שאבדו.
.
מדוע לדעתך המחזה מתאים כל כך לתיאטרון לנוער?

גרוהן: אתחיל מעצמי: נושא השואה מעסיק אותי מאוד עוד מגיל 14 או 15. נולדתי בברלין בשנת 1959, גלדתי במערב ברלין. חומת ברלין הייתה עובדה עבורי והוריי היו ילדים כשהמלחמה נגמרה. את הסבים שלי לא הכרתי: סבא אחד נפל במלחמה באוקראינה, הסבא השני נפטר מסרטן זמן קצר לאחר המלחמה. שניהם היו חיילים במלחמה ואני שאלתי את עצמי מה הם עשו שם. בשנת 1982 הייתי בסיור לימודי באושוויץ. הביקור במקום נגע בליבי עמוקות. מאז ביקרתי במחנות ריכוז (לשעבר) רבים, גם בבוכנוואלד, מרחק 15 דקות הליכה מהבית של גתה בעיר ויימאר. עץ האלון שמתחתיו גתה ואהובתו גברת פון שטיין נפגשו נמצא ממש בתוך אתר מחנה הריכוז. מחנה הריכוז אורניינבורג נמצא מרחק 10 דקות הליכה
מהרכבת הקלה. הסבים והסבתות סיפרו לנו תמיד שהם לא ידעו כלום. במחנה הזה היו 60000 איש, במרחק כמה דקות, והם לא ידעו דבר? הם לא רצו לדעת. הנושא הזה מלווה אותי כבר שנים רבות.

כשהייתי בבית הספר הגיע אלינו ניצול שואה, שסיפר לנו את מה שאירע לו. לעולם לא אשכח כיצד הוא שר את השיר ששרו אסירי מחנה הריכוז. היום לא נותרו כמעט ניצולי שואה.

גרוהן: כן, גם אני מתרשם שנוטים לשכוח את האסונות שקרו אז. וכעת יש לנו בגרמניה הרבה אנשים מהימין הקיצוני שאומרים דברים איומים על המהגרים. הם רוצים לסווג את האנשים מכיוון שהם באים ממוצא מסוים. הדבר בלתי נסבל בעיניי! הנושא מעסיק אותי כבר זמן רב. אחד המחזות שכתבתי בעצמי היה על אדולף אייכמן. הכותרת שלו הייתה "בקרוב אנוח לי כמו שצריך" (Bald ruh' ich wohl). העלינו את ההצגה גם פה בדורטמונד ב-Steinwache, אתר הנצחה ששימש בעבר בית כלא. חשוב לא להרפות מההיסטוריה. יש לנו הגרמנים חלק חשוב במה שקורה כעת בישראל ובעזה. זו לא הייתה הסיבה להעלות כרגע את ההצגה, אך בהצגות אנחנו חייבים לדון בנושאים הללו מכיוון שהקהל שלנו מורכב מרבע עד שליש אנשים מוסלמים. זה יעורר דיון.

אכן, כיתות רבות צופות בהצגות לנוער. בניגוד להצגות הערב, שצריך לבחור לצפות בהן ויש צורך לרכוש כרטיסים, ההצגה שלכם מגיעה לכלל שכבות האוכלוסייה. האם אתה רואה בכך הזדמנות?

גרוהן: כן, זה ייקח עוד קצת זמן. אנו מתכננים את הצגת הבכורה למחצית הראשונה של שנת 2025. כולי תקווה שעד אז המצב יירגע מעט ונוכל לחשוב גם על פתרונות בדרכי שלום.

סוגיית האנטישמיות בגרמניה תמשיך להיות בוערת - אנו לא משלים את עצמנו, האמנם?

גרוהן: אכן, למרבה הצער האנטישמיות נטועה עמוק בחברה הגרמנית. ההתייחסות לגורלו של אדם אחד מוצאת חן בעיניי בהצגה. זה הדבר התיאטרון יכול לעשות, אנחנו לא מומחים לפוליטיקה. כששואלים אותי מה אני חושב על הסכסוך בעזה אני עונה: אני רוצה שאיש לא ימות יותר, לא ישראלים ולא פלסטינים. אני רוצה שהם ימצאו את הדרך לחיות בשלום אלה עם אלה. זה רחוק מהמציאות היום. גם אין לי מושג כיצד להגיע לשם. אבל זה לא התפקיד של התיאטרון. התיאטרון מאפשר להביט בגורלות של אנשים בודדים. ברגע שלא מדברים בהכללה על הישראלים, הפלסטינים, הגרמנים, הרוסים, האוקראינים וכדומה אלא על אנשים יחידים אמפתיה יכולה לצוץ. פה טמון כוחו הגדול של התיאטרון.
 

Andreas Gruhn © © Birgit Hupfeld Andreas Gruhn © Birgit Hupfeld
אנדראס גרוהן נולד בברלין בשנת 1959. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון למד את מקצוע הסדר. בהמשך למד גרוהן לימודי תיאטרון ומשחק בבית הספר הגבוה לאמנויות בברלין. הוא עבד בתחום באולם, בטיבינגן ובפסטיבל לואיזנבורג בוונזידל.

החל משנת 1993 גרוהן עובד כבמאי וסופר בברלין, ציטאו ואסן. כמו כן הוא מנהל את תיאטרון דורטמונד לילדים ולנוער משנת 1999. 

(מקור: תיאטרון דורטמונד)