ארוחת בוקר עם אריקה

תחילה הם נפגשו בתוכנית האירוח שלו. בהמשך הם נפגשו באופן קבוע במלון אימפריאל בווינה: דירק שטרמן, אמן קברט ידוע, ואריקה פרימן, פסיכואנליטית. כשהייתה בת שתים עשרה נמלטה מפני הנאצים לניו יורק. כעת היא משוחחת על חייה: מבריק, נוגע ללב, מהנה מאוד.

מאת מרית בורכרדינג

אריקה פרימן נולדה בווינה בשנת 1927, לפני כמעט מאה שנה, בשם אריקה פולסיוק. היא גדלה במשפחה יהודייה לאב רופא ואם מורה. למעשה, סיפור חייה כבר הוצג בקולנוע בסרט זוכה האוסקר ינטל בכיכובה של ברברה סטרייסנד. אריקה פרימן מספרת עוד אנקדוטות רבות באולפן הטלוויזיה בווינה. גם הקהל וגם המנחה דירק שטרמן מוקסמים מאישיותה הכובשת. שטרמן הוא סופר, אמן קברט וכוכב רדיו וטלוויזיה, שהפך לדמות קאלט באוסטריה. הוא נולד בדויסבורג שבגרמניה וחי בווינה כבר תקופה ארוכה.

בבית בגרנד הוטל

המפגש בתוכנית האירוח של שטרמן היה תחילתה של חברות מופלאה. בכל יום רביעי נפגשו דירק ואריקה לארוחת בוקר על קפה מלאנג' Melange ולחמניית קיפרל Kipferl לשיחות מרתקות, מצחיקות,שנונות וטרגיקומיות. שיחות אלו הפכו לספר «אני מרגישה טוב. אם לא היום אז מחר.»  
פרימן, בת כמעט מאה, מחלוצות הפסיכואנליזה בניו יורק, שטיפלה בכוכבים הוליוודיים רבים, הגיעה לווינה לצורך ניתוח לב. בהמשך פרצה מגפת הקורונה שלא אפשרה לה לשוב הביתה. אריקה פרימן נשארה במלון אימפריאל עטור השבחים בווינה ואף רוותה נחת: "זו נקמתי באדולף היטלר. הוא שהה במלון אימפריאל רק פעם אחת ואילו אני מתגוררת פה."

ניצחון קטן שגבה מחיר גבוה מאוד: אימה ודודתה של אריקה פרימן נהרגו בפיגוע בווינה בשנת 1945, האב נלקח למחנה ריכוז והיא עצמה נאלצה כנערה להימלט מהמשטר הנאצי ולשהות בבית יתומים. אפילו בשנת 1961 סירב פקיד קבלה וינאי לארח אותה במלון. לדבריו "אנחנו לא מארחים יהודים". עכשיו עומדים לשירותה בבית המלון היוקרתי ואפילו שטרמן יצא נשכר משום שאריקה נותנת לו במתנה את כל מוצרי הקוסמטיקה היוקרתיים שאינם בשימוש.

ההיסטוריה וההווה שוכנים זה לצד זה

הספר מסופר באופן הבא: שטרמן או כפי שהוא מכנה את עצמו מר טאגספרייצייט מתאר בדרכו לאריקה את הדברים שהוא שם לב אליהם בווינה, שבה בחר לחיות: תורים של תיירים מול בית הקפה סנטרל, כרכרה רתומה לשני סוסים (פיאקר) והדברים שהוא חושב עליהם: תומס ברנהרד כאורח קבוע בבית הקפה בראונרהוף. או שהם מטיילים יחדיו ברחובות העיר ואריקה נזכרת באימה האהובה שנספתה במלחמת העולם השנייה. שיחות ארוחת הבוקר נסבות גם על עניינים אחרים והן משעשעות: 

אריקה: "ממה יש לחשוש? כולנו צריכים למות. ואני יודעת למה."
דירק: "את יודעת למה אנחנו צריכים למות?"
אריקה: "כן, כדי שלא יהיה לנו יותר מדי זמן להרוס את העולם. אתה לא רוצה כבר לאכול קרואסון?"

לצד סיטואציות קומיות ישנו מבט אל ההיסטוריה הקרובה, בעקבות אמירות רציניות נאמרת בדיחה יבשה. השיחות עוסקות רבות בחיים היהודיים ובמנהגים היהודיים בווינה ובניו יורק כמו גם בפסיכואנליזה. אריקה פרימן מסכמת שוב ושוב את תובנות החיים שלה במשפטים בלתי נשכחים, לעיתים קרובות בשילוב חינני של גרמנית ואנגלית:

"פסימיות אינה אופציה... התייחס אל עצמך כאל אדם. תהיה נחמד לעצמך... כתוב לעצמך צטלך (פתקים) שכתוב בהם כמה אתה טוב ותשים אותם בכיסים שלך."

שיחה בין חברים

זה נשמע אולי חסר מבנה ברור, אך יש כאן משהו שלם העומד בפני עצמו, מחווה מרשימה למדענית בעלת קסם אישי שנאבקה בהצלחה וללא חשש על חייה, המקצוע שלה והאושר שלה. בהתאם לכך יש לה חשיבה חיובית מובהקת, בלי להמעיט בחשיבותם של תהומות האנושות והאסונות בהיסטוריה. הספר שנקרא כמו פודקאסט כתוב בין שני חברים טובים שיש בו התלוצצויות של אנשים המכירים זה את זה היטב, הוא באותה מידה גם שיר הלל לידידות, למפגש האוהב והפורה בין שני אנשים בעלי מוצא ומעמד חברתי שונים, מפגש שיש בו סקרנות ואמפתיה. וזו כבר סיבה טובה לקרוא את  השיחות שלהם, לעקוב אחריהן ולזכות בתובנות מחכימות.

עד כמה מתקפת הפתע של ארגון הטרור חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר היא נקודת מפנה גם עבור אריקה פרימן, מתברר בתשובתה לשאלתו של דירק שטרמן אם היא חוששת לאחר המתקפה.  פרימן השיבה בשלילה והבהירה:
 
"היא תמיד מסבירה ששנאה או נקמה לא יכולות להוביל למשהו טוב יותר. היא לא מבינה את האלימות של חמאס, היא לא מבינה איך האנטישמיות שוב מרימה את ראשה. שאלה אחת מלווה אותה תמיד: "למה תמיד כל כך שונאים אותנו היהודים, אנחנו גם ככה מעטים כל כך."

נאחל לאריקה פרימן מכל הלב שתוכל לחגוג את יום הולדתה המאה בזמנים שקטים יותר.