בינה מלאכותית ומשפט
מה מותר לרובוט לעשות?
בינה מלאכותית הופכת את חיינו לפשוטים יותר במובנים רבים. אך מי נושא באחריות כאשר אלגוריתמים ורובוטים עושים טעויות?
מאת יוהנס צלר
בינה מלאכותית (AI) נמצאת בשימוש בכל מקום בחיי היומיום שלנו. בכך היא הופכת לדומה יותר ויותר לנו, לבני האדם: אלגוריתמים יכולים להיות היום לא רק הגיוניים, אלא גם יצירתיים, ורובוטים מלמדים את עצמם דברים חדשים. האם לרובוט יכולות להיות זכויות וחובות בדומה לאדם?
האם לבינה מלאכותית צריכה להיות אישיות משפטית?
כדי ליצור מבעוד מועד בסיס חוקי למקרים מורכבים כאלה, הפרלמנט האירופי הציע בשנת 2017 להעניק למכונות בעלות בינה מעמד של "אדם אלקטרוני", אשר בדומה לאנשים ולתאגידים יוגדרו בתור סובייקט משפטי. אך חוקרי בינה מלאכותית ומומחים למשפט לא הגיבו בהתלהבות לרעיון הזה. במכתב פתוח לנציבות האירופית, 250 מומחים הביעו את התנגדותם ליוזמה. לדבריהם, היא מבוססת על ההנחה השגויה שלא ניתן להכריע בשאלת האחריות כאשר רובוטים אוטונומיים מקבלים החלטות שגויות. עוד צוין במכתב, שאי-ההבנה הזו נוצרה בשל אופן הצגתם של רובוטים ביצירות מדע בדיוני ובעקבות הודעות לעיתונות שמחפשות פרסום סנסציוני. גם המשרד הממשלתי הגרמני לכלכלה ואנרגיה (BMWi) לא רואה צורך ביצירת מעמד משפטי של "אדם אלקטרוני". את השאלות המשפטיות שמתעוררות בעקבות פעילותן של מכונות חכמות ניתן לפתור במסגרת הסדר המשפטי הקיים, כך כותב ה- BMWiבמסמך הסוקר את הממצאים בסוגיות משפטיות שקשורות לבינה מלאכותית, בהקשר לתפיסה של "תעשייה 4.0" (Industry 4.0): "מערכות של בינה מלאכותית עדיין לא הגיעו לדרגת אוטונומיה שמשחררות אותן מזיקה להתנהגות אנושית." לפי המסמך, על בני האדם להמשיך ולשאת באחריות לשימוש בבינה המלאכותית, שכן בסופו של דבר האדם אינו יכול פשוט לגלגל את האחריות למכונות חסרות חיים או לתוכנות מחשב.
הרובוט בתור יוצר מקורי
מנגד נשאלת השאלה, מי אמור ליהנות מהרווח כאשר בינה מלאכותית מייצרת קניין רוחני. הנושא הזה אינו חדש כלל: כבר בשנות ה-60 התעוררו שאלות דומות בעקבות פעילותם של רובוטים מציירים. עם זאת, היצירות של אותם רובוטים היו מבוססות בעיקר על אלגוריתמים אקראיים שלא ניתן להשוותם בשום צורה לבינה אנושית. לעומת זאת, נראה כי בעשר השנים האחרונות הבינה המלאכותית "הגיעה למצב התפתחותי חדש", כפי שניסח זאת ה- BMWi במסמך שהציג. כיום רובוטים כותבים תסריטים שלמים ומלחינים יצירות מוזיקליות. את הדבר הזה בקושי אפשר להשוות לשרבוטים של פעם. אם כן, האם רובוט יכול להפוך ליוצר מקורי?
משפטנים אוהבים להצביע בהקשר זה על מקרה תקדימי מעולם החיות: בשנת 2008 הצלם האנגלי דיויד סלייטר הניח מצלמה בכף ידו של קוף מקוק בשם נאטורו. כתוצאה מכך צולמה תמונת "סלפי קוף", ששלוש שנים מאוחר יותר הפכה לוויראלית והתפרסמה בכל רחבי העולם. ארגון זכויות בעלי החיים PETA הגיש תביעה בטענה כי ההכנסות מהתמונה שייכות לנאטורו. הדבר הוליד התכתשות משפטית ארוכת שנים שהתנהלה בבית המשפט בארצות הברית. בשנת 2017 הסכים סלייטר להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט והתחייב לתרום ל- PETAרבע מההכנסות העתידיות מתמונת הסלפי של נאטורו, אך בית המשפט לערעורים בסן פרנסיסקו לא אישר את ההסדר. התביעה נדחתה בנימוק שנאטורו עצמו אינו צד להסכם ושהמטרה הייתה לקבוע תקדים. בנוסף, ארגון PETA חויב לשאת בהוצאות המשפט של הצלם. סלייטר הוכר בתור היוצר המקורי של התמונה. מאוחר יותר הוא תבע את להקת הפאנק הגרמנית Terrorgruppe, משום שזו השתמשה בצילום ללא רשותו בעטיפת האלבום שלה. הרשות הממשלתית האמריקאית לרישום זכויות יוצרים, US Copyright Office, קבעה כי ניתן להעניק זכויות יוצרים רק לבני אדם, ולפיכך לא לחיות – או לרובוטים.
אם כן, נכון להיום בתי המשפט והממשלות אינם פוטרים את בני האדם מאחריותם לבינה המלאכותית שאותה פיתחו, גם כאשר ההמצאות הללו הופכות בעצמן לממציאים. הזכויות והחובות נשארות בידי אלה שמשתמשים בבינה המלאכותית. החוק הבריטי לרישום זכויות יוצרים ופטנטים ("Copyright Designs and Patent Act") קבע זאת עוד בשנת 1988, כאשר המחשב הביתי הראשון עורר שאלות דומות, כמו "הרובוט הלומד" של ימינו. נראה כי גם הנציבות האירופית התרגלה בינתיים לרעיון הזה. הטכנולוגיה חייבת תמיד לפעול בשירות האנושות ולציית לחוקיה, כך נכתב בהודעה מפברואר 2020 שעסקה בעיצוב העתיד הדיגיטלי של אירופה.