ריאיון עם עופר אבנון
"לחשוף את מה שלא דובר, מה שהודחק; ללכוד את מה שלא ניתן ללכוד"

עופר אבנון, יוצר הסרט התיעודי "הריין זורם לים התיכון" שהוקרן בסינמטק תל אביב, מספר בריאיון על צללי השואה והשכול שנכחו בחייו מיום הולדתו, על החיים בתווך בין הישראליות והגרמניות, ועל האופן שבו לכד בעדשת מצלמתו דימויים הנוגעים בטראומה.

מאת הילה לביא

חזרת לחיפה, עיר הולדתך, לאחר עשר שנים שבהן חיית בגרמניה. ספר לי איך התחיל הקשר שלך לגרמניה

גרמניה הייתה נוכחת בחיי מהילדות, כחלק מהצללים שליוו את המשפחה – מה שלא סופר, מה שהודחק. אמי עלתה מפולין לפני המלחמה בגיל 6 עם הוריה הציונים, אבל רבים מבני משפחתה שנשארו מאחור נספו בשואה. שני דודיה שרדו את אושוויץ, וכציונים הם עלו לארץ לאחר המלחמה. אחד מהם, שבביתו התארחתי מדי קיץ בילדותי, גר בקיבוץ והיה אדם מאיר פנים, צנוע, נעים הליכות, מעולם לא התלונן ואף פעם לא דיבר על העבר. איך הצליח לקבור את הזוועות שעבר מאחורי פניו הטובים? צללים שקשורים לשואה ליוו גם את הסיפור המשפחתי של אבי, שעלה לארץ עם קבוצת ילדי טהרן כיתום, בנפרד מאמו. שניהם שרדו את השואה מכיוון שהרוסים הגלו את המשפחה לסיביר לאחר שפלשו לפולין. אביו נרצח בידי כפריים כשניסה להתפרנס בדרכים, ואחיו נהרג כחייל בצבא של אנדרס, לא ידוע כיצד. בעצם רוב הסיפורים המשפחתיים מאותה תקופה אינם ידועים או שיש רק פיסות של מידע. עם הרקע הזה הגעתי לגרמניה לראשונה בתיכון במסגרת חילופי תלמידים, וזו הייתה עבורי חוויה עוצמתית מאוד. לכן החלטתי לשוב לגרמניה במסגרת חילופי סטודנטים ובסופו של דבר מצאתי את עצמי נשאר שם, חי את חיי בשפה הגרמנית שבילדותי ייצגה עבורי את הטראומה – את השואה.

העיסוק בנושא הטראומה מלווה את כל היצירות שלך עד כה

העיסוק בטראומה נובע מתוך החוויות שלי ושל האנשים שהקיפו אותי, וזה מה שריתק אותי כל השנים, מה שהניע אותי לצלם, ליצור, לערוך. הרי העולם הנפשי שלי התהווה תוך כדי אינטראקציה עם אלו שחוו על בשרם אירועים כל כך קשים וטראומטיים, אנשים שהם בשר מבשרי, חלק מההוויה שלי, בני משפחה. עניין אותי לחקור את חוסר היכולת של הניצולים לתת עדות מלאה על האירועים שחוו – אירועים כל כך טראומטיים שלא ניתן באמת לקלוט את הדברים ולהישאר שפוי. לכן גם מה שהם "לא מספרים" בגלל מנגנוני ההגנה שלהם, משפיע לא פחות מסיפורים מפורשים.

איך ניגשת לנושא כל כך מורכב וחמקמק כמו טראומה באמצעים אודיו-ויזואליים?

כשלמדתי במסלול לעיצוב תקשורת חזותית במכון הטכנולוגי בחולון, גיליתי בספרייה של המכון את הסרט "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאל וצפיתי בו שוב ושוב מהופנט. החלטתי אז לעסוק בנושא של "הזדהות עם האגרסור" – או "היקסמות מגרמניה הנאצית", ויצרתי קולאז' ששילב תמונות סטילס מאלבומי המשפחה הגרעינית שלי, ההורים, אחי ואני, עם דימויים מתוך הסרט של ריפנשטאל. העיסוק שלי בצללים שליוו את חיי התבטא בשילוב הזה של אנקדוטות מחיי המשפחה בניסיון לחשוף את מה שלא דובר, מה שהודחק - דברים שנראים כביכול נורמליים אבל בפרספקטיבה אחרת נראים לפתע לא נורמליים. 

עיסוק בשאלות של זהות וטראומה על מופעיה השונים, בא לידי ביטוי גם בסרט הבא שיצרתי ונקרא "משא", שהוא מעין גרסה מוקדמת אבל שונה של מה שהפך להיות לבסוף הסרט "הריין זורם לים התיכון". ב"משא" יש למשל חלק שלם העוסק באבל הנצחי על דודי עופר, אחיה הצעיר של אמי שנהרג במלחמת ההתשה, ושכתגובה על מותו באתי לעולם ונקראתי על שמו. הסיפור הזה עובר בסרט דרך דמותה של אמי, ומשלב תיעוד שלה בימי הזיכרון. עבורי, הנוכחות של השואה והנוכחות של השכול בארץ, מחוברים ביניהם. סיפור הלידה הזה הוא ללא ספק מקור משמעותי לצללים שגדלתי עימם. אבל לאחר שנים רבות של עבודה עם החומרים, בתהליך עריכה כמעט סיזיפי, הבנתי שעליי להיפרד מהסיפור הזה והוא יצא לגמרי מהסרט. זה שחרר מאוד את הסרט, ואפשר לי להתמקד בעיקר בזיכרון השואה.

הדימויים הוויזואליים בסרט שכולם צולמו על ידך, הם מהפנטים ביופיים. מה כיוון אותך בעת הצילום?

הקונספט של הסרט היה ברור לי מתחילת העבודה עליו, שילוב של קטעי ראיונות עם דימויים ויזואליים שאני מצלם. דרך הדימויים אני מנסה ללכוד משהו פנימי שקיים בנפשי, ויצרתי אותם מתוך מקום של התבוננות שנובע מאותו מטען של טראומה – כי בזה אני מתמקד, ואת זה אני מנסה ללכוד.

צילמתי אובייקטים ונופים שגם אם חלקם מבחינה מעשית נדמים כלא קשורים בכלל לנושא הסרט – לא מדובר, לדוגמה, בדימוי של גדר תיל במחנה ריכוז – עדיין בהרגשה הפנימית שלי הם לחלוטין נוגעים בו, ואפילו בצורה מעניינת יותר. זהו תוצר של כל האירועים ההיסטוריים וההתעסקות בשואה, אי הדיבור, רוח המוות וחלוף/אי חלוף הזמן.

מדוע בחרת לקרוא לסרטך "הריין זורם לים התיכון"?

במשך עשור גרתי בעיר קלן, חייתי לצד הריין ואני מאוד אוהב אותו ולכן הוא נוכח. הוא היה עבורי תחליף לים התיכון שהיה אז רחוק ממני. לריין יש גם מקום מרכזי בתרבות ובלאומיות הגרמנית, והוא מזוהה עם המושג ״מולדת״ או ארץ האבות, ומכונה Vater Rhein ("אבא ריין"). הדימוי המרכזי שעלה בראשי כשחשבתי על השם היה של זרימת מי הנהר, הזרימה בין מאורעות העבר לימינו אנו, זרימה של התודעה, זרימת האנשים ממקום למקום, כל אלו קשורים לרצון שלי להנכיח בסרט את מה שאי אפשר להנכיח – את התת מודע. הטראומה קיימת במקומות שבהם התרחשו המאורעות מבחינה גאוגרפית אבל גם נודדת עם האנשים שחוו אותה, בגרמניה, בפולין וגם בישראל. 

לפולין ולזיכרון הפולני של השואה יש מקום מרכזי בסרט לצד גרמניה

היה לי חשוב לשלב את פולין בסרט בעקבות המפגשים שלי עם פולנים לאורך השנים. הגעתי לפולין בפעם הראשונה כחלק מפרויקט תיאטרון גרמני-פולני-צ'כי. הייתי הישראלי-יהודי היחיד בקבוצה של גרמנים במסע לשם במיניבוס דרך היערות ועל כביש הבטון שהגרמנים בנו במלחמה, וכשראיתי את הבתים הראשונים בפולין הוצפתי והתחלתי לבכות. סבא וסבתא שלי, שעלו מפולין והיו כאן להורים שכולים, מעולם לא רצו לבקר שם. הרגשתי שלא הגעתי לשם כמו ישראלי שטס מישראל, אלא כישראלי שנהיה כבר ״חצי גרמני״, מן תחושה שאני מעין יהודי גלותי אבל כזה שנושא את המטענים הישראלים ולכן חש מוגן ללא צורך להסתיר את יהדותי. פרויקט התיאטרון אפשר לי מפגש אינטנסיבי עם צעירים פולנים, שעבור חלקם הייתי היהודי היחידי שפגשו עד אותו רגע ועוד צאצא של "היהודים של אז", והרגשתי שהם חשו איזו מבוכה. לעומת המפגש עם הגרמנים שבו חשתי לעתים קרובות את רגשי האשם שלהם על מעשי אבותיהם, אצל הפולנים לא חשתי שום רגש אשם. אני חושב שחוסר זה בא לידי ביטוי גם בתגובות לסרט לאחר הקרנתו בפסטיבל בוורשה מול קהל מאד צעיר שנראה כאילו העיסוק המעמיק מאוד בנושא זיכרון השואה איכשהו לא נכנס לליבם, בשונה מאוד מחוויית הצפייה החיובית והאמוציונלית של הקהל הגרמני. מכיוון שהפולנים עצמם היו קורבנות של הנאצים, הנראטיב שלהם מן הסתם שונה בתכלית מזה של הגרמנים. נראה לי חשוב לאתגר את הנרטיבים השונים.

אתה מלווה את הסרט בקולך בגרמנית, גם כשאתה עוסק בצללים של ההיסטוריה הישראלית והיחס לסיפור הפלסטיני

סבא וסבתא שלי, ההורים השכולים, היו בוודאי מצטמררים מזה שאני מדבר גרמנית, אבל היו כואבים עוד הרבה יותר את הפוליטיקה הישראלית, שכן הם היו אידיאליסטים וסוציאל-דמוקרטים. ישראל היא הבית ועברית היא שפת האם, אבל אני חושב שזה אותו עניין שקשור בקרע הפנימי שגדלתי איתו שעם השנים הפך להיות גם קרע בעולם שבו חייתי – כשגרתי בגרמניה וחייתי בשפה הגרמנית.

אני מניח שסרט העוסק בטראומה מהשואה ומתייחס גם לטראומה ש"אנחנו" היהודים גרמנו לפלסטינים – ושיהיה ברור: אני לא עושה או מקבל השוואה היסטורית של האירועים עצמם – מעורר מיד אי נוחות בקרב חלק מהצופים. עם זאת, איזור הנוחות מעולם לא עניין אותי. הסרט דובר גרמנית, אך נקודת המבט וההזדהות הרגשית קשורות "בנו", היהודים-ישראלים, וכמו שהיהודים תמיד ידעו לצחוק על עצמם, גם הביקורתיות העצמית היא חלק חשוב ומהותי בתרבות ובמורשת היהודית. ההסתכלות הביקורתית שלי נעשית ממקום מאוד אישי, ובכך אני בעצם מזמין את צופי הסרט הישראלים, אבל גם את אלו הגרמנים והפולנים למשל, להתבוננות ביקורתית משל עצמם על עצמם.

* יוצר הסרט מבקש להודות לשני אנשי קולנוע, אילן מושנזון מישראל וסבינה רולברג מגרמניה, על הייעוץ והליווי במהלך העבודה על הסרט ועל העידוד להשלים אותו. הם עשו זאת בהתנדבות.