מדיה חברתית
קללה וברכה

הזכות לחופש הביטוי היא אחת מעמודי התווך של הדמוקרטיה. אך מה קורה כשמקור המידע והמרחב החשוב ביותר עבור חופש הביטוי – האינטרנט – משמש למטרות אנטי-דמוקרטיות?

מאת דן גילמור (Dan Gillmor)

האם הרשתות החברתיות הן קללה או ברכה עבור הדמוקרטיה? האם אמצעי המדיה המסורתיים הם קללה או ברכה? והאם יצירת תכנים באמצעות בינה מלאכותית היא קללה? או שמא ברכה?

התשובה לכל השאלות הללו היא: כן.

אך עדיף אולי לשאול את השאלה הבאה: האם אנשים החיים בחברות הדמוקרטיות בעולם מעוניינים להבין את אינספור הניואנסים אשר מאפיינים את הדיון, שמורכבותו הולכת וגדלה, בנוגע להשפעת "המדיה" על החברות שבהן אנו חיים?

התשובה לשאלה זו עדיין אינה ברורה. אך עד כה, התשובה הקולקטיבית שלנו הייתה במקרה הטוב: אולי.

אם אנו רוצים להבין כיצד אמצעי מדיה שונים מטביעים את חותמם על הדמוקרטיות הליברליות - לרבות זכויות וחובות האזרח והשתתפות האזרחים – עלינו להבין קודם כול את השינוי שעבר על אמצעי המדיה בעשורים האחרונים. המעבר מעולם אנלוגי לדיגיטלי עיצב את הדיונים הציבוריים שלנו ושינה את מצב הידע שלנו, ויש לכך השלכות חיוביות רבות. אך הזינוק החד במידע מוטעה בעל מניעים פוליטיים מראה שיש לו גם תוצאות שליליות מאוד.

דמוקרטיזציה של ייצור המדיה
 

האינטרנט שילב בתוכו חלק גדול ממה שבעבר קראנו לו תקשורת מודפסת ושידורי רדיו. היום, כמו בעבר, ישנם פרסומים, רדיו, טלוויזיה, קולנוע וסוגי מדיה אחרים. אך הם מופקים ומופצים יותר ויותר באופן דיגיטלי. אפשר לחשוב על אמצעי המדיה של המאה ה-20 בתור מודל ייצור שבו אנשים מייצרים דברים שאותם הם מספקים למשתמשים.

מודל המדיה של ה-21 שונה בתכלית השינוי. הוא קושר בין מערכת הייצור למערכת ההפצה, והרחיב זאת באופן שלא היה מתאפשר ללא האינטרנט, לפחות לא בממד הנוכחי. עלייתו של האינטרנט מבוססת בראש ובראשונה על ביזור השליטה. מכאן ואילך, אמצעי המדיה חדלו להיות רק כמה חברות שמספקות את תוצריהן לרוב האנשים. עולם המדיה התפתח לכדי מערכת שמקיפה מספר רב של אמצעי מדיה ומספר רב של משתמשים. איננו מעריכים מספיק עד כמה התפתחות זו שינתה באופן נחרץ את אופן ההפצה: כיום אנו מייצרים תכני מדיה, שמים אותם במקום כלשהו ברשת ומזמינים אנשים לקחת אותם.

המונח המרכזי כאן הוא "ייצור". כולנו הפכנו ליצרני מדיה. אנחנו יכולים לפנות לקבוצות יעד גדולות באופן פוטנציאלי, ולספר להן את מה שאנחנו יודעים. הכלים לייצור מדיה עוברים דמוקרטיזציה באופן יסודי, והופכים ליעילים יותר ויותר. הצעד הפשוט של שיתוף ברשתות החברתיות מהווה כשלעצמו מעשה יצירתי, שאת השלכותיו אנו מתחילים להבין רק עכשיו.

לדמוקרטיזציה של הייצור ולגישה לתכני מדיה יש השלכות חיוביות עצומות, כגון העובדה שאנשים יכולים כעת לשתף מידע בקבוצות קטנות, אשר חולקות ביניהן אזור מגורים משותף או תחומי עניין משותפים. מאחר שהעיתונות המקומית הלכה והתכווצה, קבוצות פייסבוק ושירותים מקומיים אחרים הפכו לנקודות מפגש חשובות, שבהן אנשים יכולים לעדכן זה את זה. כמה מנקודות המפגש המקוונות הללו עלולות להיקלע לוויכוחים, אך כמו כל כך הרבה דברים באינטרנט – ויקיפדיה היא דוגמה טובה לכך – הן מציעות לנו קודם כול מידע וידע זמינים, שלפני האינטרנט לא הייתה לנו כל גישה אליהם.

אובדן האמון באמצעי המדיה

כפי שקרה עם כל הטכנולוגיות החדשות בהיסטוריה, כך גם עם האינטרנט: לא רק שוחרי הטוב משתמשים בו. הכלים המתוחכמים והעוצמתיים של ייצור המדיה והפצתה שייכים כעת גם לארסנל של אנשים מסוכנים.

הרעים הסתערו במהירות על הרשתות החברתיות. עבור אנשים רבים, הרשתות החברתיות הפכו לכלי החשוב ביותר שמאפשר להם לקבל מידע ולהבין את הסביבה שבה הם חיים. לאן שלא מסתכלים, רואים אנשים שבוהים בטלפונים שלהם וצורכים חדשות ועדכונים מהרשתות החברתיות. אין ספק שהתכנים שהם צורכים בפלטפורמות הללו מגיעים לרוב מאמצעי המדיה המסורתיים. אך סוג התוכן שנוחת על המסך שלהם נקבע על ידי תאגידי המדיה החברתית באמצעות האלגוריתמים שלהם, ועל ידי אנשים שמפיצים מידע דרך הפלטפורמות – בהם גם בעלי כוונות זדוניות.    
     
השחקנים הזדוניים משתמשים בכלים הללו, אשר מפתחים גמישות הולכת וגוברת, על מנת לערער את האמון הכללי של האנשים במידע – וזאת כמובן בנוסף לשאר הדברים שדמגוגים מספרים לחסידי הכתות שלהם. אלה הם אידיאולוגים וחבלנים, אשר מקבלים בין היתר תמיכה ממשלתית. גם להם יש זכות לחופש ביטוי – לפחות בארצות הברית. והם סומכים על כך שהפלטפורמות, אשר מיישמות מודל עסקי שמבוסס על אינטראקציות, יהססו להסיר תכנים של משתמשים. 

אך מאחר שהפלטפורמות צמחו לגודל חסר תקדים, הן הפכו לשחקנים מרכזיים בעולם המדיה, אשר הופך למבוזר יותר ויותר. אנו חייבים אפוא לשאול: האם אנו רוצים לקבל את מטא (כלומר הבעלים של פייסבוק, אינסטגרם וואטסאפ), גוגל (יוטיוב), טוויטר, טיקטוק ותאגידי ענק אחרים בתור העורכים הראשיים של האינטרנט? יותר ויותר אנשים דורשים זאת.

מפעילי המדיה החברתית הגיבו לדרישות הללו, ולרוב הם מסירים תכנים שאותם הם מסווגים בתור קיצוניים או מסוכנים. זוהי זכותם, ולפי אמירות שנשמעות יותר ויותר, זוהי גם חובתם. אך הם גם מחקו תכני מדיה שאין עוררין על חשיבותם, כמו סרטונים הכוללים עדויות על הפרות של זכויות אדם, שפורסמו על ידי אקטיביסטים וקורבנות. המבקרים של תאגידי המדיה החברתית תובעים את הבלתי אפשרי – שכן לא ניתן לפקח בהיקף רחב על תכנים שמתפרסמים על ידי משתמשים – ונראה כי הם מוכנים להשלים עם הנזק ההיקפי. עם זאת, עדיין קל מאוד למצוא ברשת סרטונים של שקרנים ארסיים שרוצים להרעיל את הדיון הציבורי, שלא לדבר על אלימות גולמית כמו עריפת ראשים. לשחקנים הזדוניים יש גם אפשרויות נוספות. 

מאז שחר קיומם של אמצעי מדיה ושל בחירות, נעשים ניסיונות להשפיע על התנהגות הבוחרים באמצעות תעמולה. אך הטכנולוגיה הדיגיטלית מעניקה לשחקנים הרעים כלים חדשים. כך, מסמכים שהועברו לאחרונה לעיתונאים מראים כיצד " Team Jorge" הידוע לשמצה התרברב בנוגע לכך שהשפיע על מערכות בחירות שונות באמצעות טקטיקות מתוחכמות של דיסאינפורמציה.

שימושי ביותר ומחריד לחלוטין

כאילו כל זה לא היה מספיק, עכשיו גם "הבינה המלאכותית הגנרטיבית" – שעד כה הייתה מוכרת באמצעות כלים כמו ChatGPT, Bing AI ומחולל התמונות DALL-E – גורמת להלם חדש במערכת.
הציבור בקושי מבין כיצד פועלים הצ'אט-בוטים מבוססי הטקסט של הבינה המלאכותית. הם לא יכולים לחשוב בכוחות עצמם, אך הם יכולים – וחלקם עושים זאת ברהיטות מטרידה – לחזות איזו מילה במשפט צריכה לבוא אחרי מילה אחרת. הם מנבאים זאת בעזרת מאגרי מידע עצומים הכוללים אינפורמציה מהאינטרנט וממקורות אחרים, אשר זורמים אל מודלי שפה גדולים (Large Language Models), שבאמצעותם חברות הבינה המלאכותית מזינות את המערכות וכלי המדיה שלהן. 

הכלים הללו – אשר מייצרים שקרים באופן רהוט ומשכנע בדיוק כמו האמת – הם מבדרים, שימושיים מאוד, ובה בעת מחרידים. אחד התרחישים הסבירים הוא ששחקנים זדוניים ישתמשו בכלים הללו כדי לייצר שקרים משכנעים שיותאמו אישית לאנשים שאליהם הם מכוונים.

יש ויכוח סוער בנוגע לאופן שבו מידע מוטעה ותכנים זדוניים יכולים לערער את הנורמות המסורתיות של הדמוקרטיות הליברליות והליברליזם. עם זאת, הדמוקרטיות הקדישו תשומת לב מועטה מדי לשחקנים המרושעים ביותר: בתי המדיה המסורתיים. גם אם הם אינם הרעים היחידים, חברות המדיה של משפחת מרדוק בפרט גרמו נזקים עצומים. מסמכים מהליך משפטי של תביעת דיבה בארה"ב הראו במפורש את מה שכל מי שהתבונן בתשומת לב כבר ידע: רשת "פוקס ניוז" הרעילה באופן מכוון את השיח הציבורי, על מנת לגרוף כסף ולצבור כוח.

מה דמוקרטיות יכולות לעשות כנגד זה? צנזורה דרקונית של תכנים מסוימים הייתה יכולה לשפר את היצע המידע, אבל היא גם תפגע באנשים שרוצים לשתף תכנים חשובים. דבר זה יתאפשר רק במחיר של אובדן חירות יסוד: החירות לחופש הביטוי.    

עדיף יהיה להתחיל עם הביקוש, ולהראות לאנשים דרכים חדשות להתמודדות עם שטף המידע: הם זקוקים לאפשרויות חדשות כדי לזהות ולבלום מידע מוטעה ותעמולה זדונית. בצד הביקוש, מה שנדרש הוא חינוך בתחום המדיה, ולמרבית הדמוקרטיות עדיין יש דרך ארוכה לעשות כדי לקדם זאת במידה מספקת.