בזמנים של שינוי האקלים, אטלס לא יכול להמשיך לדרוך במקום
ההווה הוא דיונה, יותר מאי פעם

האדריכלית האיטלקייה מריה פינה אוסאי מוקסמת מנופים של חוף. בריאיון היא מספרת לנו למה היא גם עוסקת בהם באופן מדעי, למה היא משתתפת מזה שנים בפסטיבל התרבות " zones portuaires", אשר מתקיים בעיר הנמל גנואה שבה היא מתגוררת, ולמה היא כל כך מתרגשת מהפרויקט "Atlas of Mediterranean Liquidity" מטעם מכון גתה,  שגרם לה ליזום פרויקט משלה, במסגרתו היא עובדת יחד עם שותפים מישראל.

מאת סדריק דורין

לאחרונה שהית בישראל במשך שישה שבועות, במהלכם עבדת יחד עם שותפייך לפרויקט ה"אטלס" וטיילת ברחבי הארץ. עם אילו רשמים את חוזרת כעת לגנואה?

כערים ששוכנות על הים, גיליתי עניין מיוחד בתל אביב, ביפו וכמובן גם בחיפה. ככלות הכול במשך כ-12 שנה עסקתי בשינוי המתמשך של נופי חוף, הן במסגרת עבודתי כאדריכלית והן מהזווית המדעית, במסגרת עבודת הדוקטורט שלי. לצד המפגשים הנפלאים עם האנשים שלוקחים חלק בפרויקט האטלס, מהמרכז לאמנות דיגיטלית בחולון וממכון גתה בתל אביב, נחקק בזיכרוני גם המוטיב ההיסטורי שמוצא את ביטויו בגלויה אחת: קבוצת אנשים שעומדים אחד ליד השני בתוך הדיונות, אבל לא בבגדי ים, אלא בבגדי יומיום. הצילום הזה מתעד את היום שבו הוגרלו בתל אביב לפני יותר ממאה שנה חלקות האדמה הראשונות.


 

מה מרתק אותך בתמונה הזו?

דיונות לובשות ופושטות צורה ללא הרף. הן מהוות מעין סמל של הנוף החופי שמשתנה גם הוא באופן בלתי פוסק. בני האדם מנסים לבלום את התהליך הזה באמצעות אבנים, ליצור משהו קבוע שיישאר עבורם. דבר זה מסמל את היחסים בין הטבע לאדם, היום אפילו יותר מאי פעם, אנחנו מאמינים שביכולתנו להמשיך לבנות ולתכנן כפי שעשינו עד כה, מבלי שנראה שמה ששוכן מתחת לפני הקרקע, פשוטו כמשמעו, הולך ומתדלדל. לכן הגלויה הזו גם מצביעה על החשיבות הגדולה שיש לפרויקט האטלס, והיא ממחישה שאנחנו חייבים לשנות בדחיפות את החשיבה שלנו. 

באיזה אופן?

אחת הסיבות לכך שהפרויקט הזה כל כך הלהיב אותי, היא העיקרון החדשני שעומד בבסיסו של האטלס הזה. אטלס הוא לא יותר מאשר אוסף של מפות אילמות דו-ממדיות ששוכנות בין שתי כריכות ושנחשבו במשך שנים לאמת שרירה וקיימת. אנו חיים בעידן כה דינמי, שבו שינוי האקלים יצר מציאויות חדשות ושינה את יחסי הכוחות בין הטבע לאדם, וכתוצאה מכך הציב בפני האנשים אתגרים עצומים שלא מאפשרים לנו לעבוד יותר עם איורים נוקשים שכאלה. כמו הצילום ההיסטורי הזה, גם אטלסים קלאסיים כאלה שמלמדים באמצעותם בבית הספר מתעדים אך ורק את העבר. אבל ההווה הוא דיונה, יותר מאי פעם.       
   
תמיד בתהליך של שינוי.

נכון. אם רוצים היום למדוד את העולם, למפות אותו, להציג אותו במלוא מורכבותו ולעורר תשומת לב להתפתחויות שחלות בו, חייבים ללכת הרבה מעבר לגבולותיה של מפה סטטית שמודפסים עליה כמה סימנים. יש להציג עובדות ונתונים מדעיים באמצעי מולטימדיה ובאופנים דיגיטליים, שידברו לציבור הרבה יותר גדול מקהל של מומחים שממילא כבר עוסקים בנושא. בנוסף, חייבים להפגיש יותר אנשים מדיסציפלינות שונות. זהו יתרון נוסף של הפרויקט הזה. הוא לא רק בין-תחומי, אלא על-תחומי. המטרה היא ליצור רשת רחבה שתאפשר לשחקנים ממדינות ותחומים שונים לתקשר ביניהם. הפרויקט מאפשר ומעודד שיתופי פעולה חדשים, הוא יוצר קשרים בין מדענים ואמנים, ששני הצדדים מפיקים מהם תועלת לצורך עבודתם. כבר עכשיו זה ניכר בפרויקטים שיצאו לדרך: המשתתפים נהנים מצורות תקשורת והבעה כל כך מגוונות, הם משתמשים בשפה של מוזיקה, של רעשים וצלילים, בטקסטים, באופני ייצוג חזותיים, בין אם בתרשימים או באיורים. זה מרתק.

בגנואה את חברה מזה שנים בצוות שמארגן את "zones portuaires", פסטיבל שמתקיים באזור הנמל והעיר. מה תוכלי לספר על כך?

הנמל והעיר היו במשך שנים שני עולמות נפרדים, אבל הרבה ממה שקורה בנמל משפיע באופן ישיר על העיר. האם רוצים להמשיך להרחיב את הנמל, כדי למשוך אוניות משא רבות יותר או אפילו גדולות יותר? החלטות כאלה משפיעות גם על האוכלוסייה, למשל כשמחליטים איפה להשקיע את כספי הציבור, או איזה שימוש ייעשה באזורים ובחללים מסוימים, על מנת לשמור על הנגישות של תושבי העיר. איך לבנות את התשתית בצורה בת-קיימא, אך גם כיצד ניתן לפתח את הזהות והתרבות של העיר. האם מהלכי התרחבות מסוג זה ישפרו את חיי התושבים בעיר, או שרק קבוצות קטנות ירוויחו מפרויקטים כאלה?

מהו הרעיון שעומד מאחורי הפסטיבל הזה?

במקור זה היה פסטיבל סרטים, אך עם הזמן הוא הפך לפרויקט רחב יריעה שמטרתו לפתוח את הנמל אל העיר, הן פיזית והן תרבותית, על מנת למוסס את הגבול ביניהם, כדי שהאוכלוסייה תחוש קשר הדוק יותר לכל חלקי העיר. אנחנו מנסים להגשים את זה באמצעות חיבור של פרויקטים בתחום התרבות והיצע של פעילויות שמאפשרות למבקרים להבין בעצמם מחקרים מדעיים. לדוגמה, על ידי כך שהם רואים כיצד מתבצעת הערכה של נתונים, הם יוצרים הֶקְשֵׁר משלהם למחקר באמצעות מעורבות אישית. באמצעות הפסטיבל הזה ובעזרת מכון גתה בגנואה, נפגשתי גם אני עם המשתתפים של פרויקט האטלס מחולון, ובסופו של דבר הפכתי למעורבת באמצעות פרויקט משלי: בעזרת מפתחים ישראלים, אני עובדת יחד עם צוות של מדענים ואמנים על מפה דיגיטלית של חופי גנואה.   

איזה רווח הפקת גם באופן אישי מששת השבועות שבילית בישראל ומחילופי הדעות עם המשתתפים בפרויקט האטלס? 

נסעתי הבית בהרגשה טובה, שעבודת הדוקטורט שלי נמצאת בכיוון הנכון ושאני יכולה לתרום למחקר תרומה חשובה שתסייע לאחרים. נופי חוף הם כל כך מיוחדים משום שהם שייכים לאותם מקומות בעולם שההשפעה של שינוי האקלים בולטת בהם בשלב מוקדם, וגם משום שתוצאות המחקר ביחס לנופי חוף מאפשרות לגבש בקלות רבה יותר תחזיות לגבי השינויים שצפויים לקרות בנופים אחרים. בנוסף, עודד אותי לראות איך האופי הניסיוני והבין-תחומי של פרויקט האטלס קורם עור וגידים בישראל. היוזמה לפרויקט הגיעה מתל אביב, אבל כבר מההתחלה היא תוכננה להתעלות מעל לגבולות גיאוגרפיים, פוליטיים ותרבותיים, וגם מעל לגבולות של תחומי מחקר מדעיים. לצערי, בהרבה אוניברסיטאות אצלנו באיטליה זה לא המקרה: הגבולות בין תחומים מדעיים ובין פקולטות לא מאוד גמישים, וכמעט שאי אפשר למצוא שיתוף פעולה עם אמנים.     

היית רוצה לחזור לכאן?

בהחלט. ואולי אחרי שאסיים את עבודת הדוקטורט שלי ייוולד פרויקט נוסף שיעסוק בנופי חוף. אשמח מאוד לשוב ולהיות מעורבת בכך.