מִחְזוּר במומבאי
העוזרים החרוצים של עיר הענק
הם אוספים, ממיינים וסוחבים חומרים שניתנים למחזור. ללא 300,000 אוספי הפסולת הללו, המטרופולין של מומבאי היה שוקע בהררי אשפה.
מאת נטלי מאיורט
כשהשחר מפציע מִינָאל כבר נמצאת בדרכה לעבודה. היא עוזבת את הבית עם שקים לבנים ענקיים, שגדולים יותר אפילו ממנה. החל משש בבוקר ועד שתים עשרה בצהריים, היא ואחותה ראני ממלאות את השקים בכל הדברים השימושיים שהן מוצאות ברחובות הפרבר סנטה קרוז שבפאתי מומבאי. במהלך חיפושיהן, הן מצוידות בתקע מתכת ובצעיף שאותו הן כורכות סביב הפה.
שערה האפור של מינאל קלוע לצמה. באוזניים ובאף היא עונדת עגילים בצורת פרחים. למרות עבודתה הקשה, על פניה מתנוסס חיוך לבבי כשהיא מספרת עליה. "לא כל אחד מעריך את מה שאנחנו עושים, אבל זה אפשר לי – לפני הפנדמיה – להרוויח כסף אמיתי", היא אומרת. לפני 20 שנה מינאל הגיעה עם משפחתה מדרום הודו למומבאי, בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. מאז היא מרוויחה את לחמה בתור מה שמכונה "אוספת פסולת למחזור" (Waste Pickerin).
היא ואחותה הן רק שתיים מתוך כ-300,000 אוספי פסולת למחזור במומבאי לבדה. הם מחפשים וממיינים את מה שאחרים זורקים. בלעדיהם, העיר הייתה שוקעת בתוך הררי אשפה. טיול לאורך הים ממחיש זאת: שוב ושוב המים פולטים פריטים וחפצים שונים, החל משקי קמח וסנדלים ועד פסולת כזו או אחרת.
המאבק להכרה
בסמוך לצומת ה-T המפורסם, המשמש כשער הכניסה לחלק העתיק של דהראווי, נמצא המשרד של קרן Acorn. לקשמי קמבלה, בת 41, שעובדת במקום מזה 15 שנה, היא חלק בלתי נפרד ממנו. "אנחנו מלמדים ילדים איך מתבצע ה מחזור ", היא אומרת.
"בדרך כלל אנחנו משליכים לאשפה את בקבוקי המים או את צינורות הפלסטיק הפגומים, אך כאן אנחנו עושים מהם משהו חדש", היא מוסיפה. באמצעות מדפסת תלת מימד הם מוציאים "את המיטב מהזבל". לקשמי פוסעת אל הכוננית ומצביעה על מנורה שעשויה מצינור פי.וי.סי. הגישה המשעשעת הזו היא הרבה יותר מריפוי בעיסוק לילדים של אוספי פסולת למחזור: הם בונים למשל כלי נגינה ולומדים יותר על חומר הגלם. בנוסף, קרן Acorn מסייעת להורים בנושאים משפטיים, כמו השגת מסמכים לצורך הצבעה בבחירות או כרטיסי מזון.
זוהי דרך להעניק לאוספי הפסולת למחזור את הכבוד הראוי להם. העובדת הסוציאלית לקשמי יודעת מניסיון אישי עד כמה זה יכול להיות קשה. לאחר שנפרדה מבעלה, היא החלה לעבוד כמוכרת בעסק המחזור של אִמָּהּ. לאחר שהדבר נודע בבית הספר של ביתה, היא סבלה מהקנטות בתור "קרובת משפחה של אוספת אשפה". אך היום לקשמי מעבירה לאחרים את הידע שצברה.
לקשמי עצמה למדה רק תקופה קצרה בבית הספר, אך יש לה ידע נרחב על חומרים סינתטיים. בקבוק הפלסטיק הריק שהיא מחזיקה בידה מורכב משלושה סוגי פלסטיק, היא אומרת, ומסבירה כי יש דברים שאינם מתאימים למדפסת תלת מימד או ש אינם ניתנים למחזור בקלות.
נחוצים רעיונות חדשים לבעיית הפסולת
בערים כמו מומבאי מתבצעת הפרדת אשפה בהיקף מצומצם בלבד, כך אומרת היועצת לענייני קיימות טמאנה שארמה. היא מוסיפה שהעובדה שעד כה לא התחולל משבר אשפה נזקפת לזכותם של אוספי הפסולת למחזור. "בדהראווי אפשר לראות עד כמה נפוץ השימוש בפלסטיק בר-מחזור, וכל הזמן מתבצע Downcycling (שנמוך) של פסולת." המשמעות של Downcycling היא שניתן למחזר פריט מסוים לא רק פעם אחת, אלא פעמים רבות. "לתעשיית המחזור יש פוטנציאל להפוך את הודו למדינה שצורכת חומרים חדשים פחות ממדינות שמייצרות בקביעות חומרים סינתטיים חדשים", אומרת שארמה, ומציינת כי יש צורך בשיתוף פעולה בין הסקטור הציבורי והפרטי.
היוזמה החברתית Sampurn(e)arth ממומבאי שואפת לשנות את המצב הזה, לפחות באופן חלקי. מאז 2012, היוזמה מתמקדת בניהול הפסולת העירונית, ובמסגרת זאת פועלת לשיפור עבודתם של אוספי הפסולת למחזור, למשל באמצעות פינוי ידידותי לסביבה של חומרים שלא ניתן יותר למחזרם. לדוגמה, עטיפות העשויות מרדיד אלומיניום, כמו אריזות של חטיפי צ'יפס, נשלחות למפעלי בטון, כך אומר מייסד היוזמה Debartha Banerjee.
"אנו סבורים שהשוק הלא פורמלי וחיזוקו באמצעות הסדרה חוקית מהווים תנאי יסודי לפתרון בעיית הפסולת. בנוסף, הדבר טומן בחובו הזדמנות עסקית", אומר Banerjee. המהנדס מוסיף כי לצורך כך הם עובדים עם גורמים שונים מהרשויות המקומיות, איגודים בתחום השיכון, בתי ספר, חברות גדולות ושוק הפסולת הבלתי פורמלי. מומבאי, גואה, כלכותה וערים נוספות החלו להעסיק אוספי פסולת למחזור, והן משלמות להם משכורת קבועה, מספקות להם ציוד עבודה ומעניקות להם הכשרה פורמלית בתחום ניהול הפסולת.
העבודה בסקטור הלא פורמלי, במיוחד בתקופת מגפת הקורונה, מציבה אתגרים גדולים בפני העובדים בו. לדברי מינאל וראני, ההכנסות שלהן נחתכו בחצי. חשוב שהמחזור לא ייפסק, ושאותם נשים וגברים יקבלו סיוע כדי שניתן יהיה להמשיך לעסוק בו בצורה בטוחה.
איך אנחנו יכולים לצמצם את הררי האשפה?
לפי החישובים, כל אדם ברחבי העולם מייצר ביום בממוצע 0.74 קילוגרם של פסולת. בחצי הכדור הצפוני הכמות גדולה יותר, ובחצי הכדור הדרומי היא קטנה יותר באופן ניכר. אלה שתורמים הכי פחות לכמויות האשפה הקטסטרופליות – בין אם פסולת אלקטרונית או נחילי הפלסטיק באוקייאנוס – הם אלה שנפגעים ממנה באופן המשמעותי ביותר: הם מאבדים את בתיהם, ובמקרה הגרוע ביותר אפילו את חייהם בשל קריסה של מצבורי אשפה. הם עובדים ללא תנאי בטיחות בעת איסוף האשפה וסובלים מהשלכות בריאותיות חמורות.
על פי הערכות הבנק העולמי, עד שנת 2050 צפויות כמויות האשפה לגדול בכ-70 אחוזים – אם שום דבר לא ישתנה עד אז. בסדרת הכתבות שלנו על כמויות האשפה העצומות, הכותבים בוחנים שלושה פתרונות לצמצום הפסולת, ושואלים כיצד מחזור יכול להפוך לרווחי יותר ולבטוח יותר.