תנועת השלום
התנועה הפמיניסטית האנטי מלחמתית ברוסיה וברחבי העולם

מיד עם פרוץ המלחמה באוקראינה מתחו מגזרים שונים בחברה הרוסית ביקורת חריפה על מעשי המלחמה. נשים ברוסיה, ליתר דיוק פמיניסטיות, הן אלה שהקימו תנועה אנטי מלחמתית מאורגנת ונחושה בעלת יעדים ועקרונות מוגדרים היטב.
 

מאת לולה טגווה (Lola Tagaeva)

יומיים לאחר תחילתו של מה שמכונה ברוסיה "המבצע המיוחד"*, הכריזה המחתרת הפמיניסטית נגד המלחמה Feminist Anti-War Resistance ) (FAR על הקמתה. התנועה היררכית במידה מועטה. היא פועלת באמצעות ערוץ טלגרם הנושא את אותו השם. חודשיים מיום פתיחת הערוץ נראה כי הוא מושך מספר גדל והולך של עוקבים.

אילו ערכים מייצגת המחתרת הפמיניסטית נגד המלחמה?

המחתרת מייצגת עשרות קבוצות פמיניסטיות ברוסיה. לערוץ הטלגרם שלה יש למעלה מ-30,000 עוקבים. לדברי אחת ממקימות המחתרת, המשוררת דריה סרנקו, הקימה המחתרת  קרן לתמיכה במפגינים. היא משתתפת במחאות רחוב, מארגנת אירועי אומנות, כגון "משמרת מחאה שקטה" שיזמה סרנקו, ומפיצה חומר הסברה אנטי מלחמתי באינטרנט. מסע ההסברה הנרחב ביותר עד כה התקיים ב-8 במרץ: נשים משמונים ערים ברוסיה הניחו פרחים על אנדרטאות לזכר הנופלים במלחמת העולם השנייה כאות מחאה,  לעיתים קרובות בצירוף סיסמאות נגד המלחמה.

אחת הפעולות הידועות היא "מריופול 5000": פעילות התנועה קראו להניח בחצרות פנימיות של בנייני מגורים צלבים להנצחת קורבנות מריופול (כדי להזכיר את האופן שבו נקברו המתים בחצרות הפנימיות בזמן הכיבוש). בפעולה נוספת החליפו תגי מחיר במרכולים במסרים נגד המלחמה. אלה רוסמן היא חוקרת מגדר ומייסדת שותפה של המיזם החינוכי העצמאי "אנטי אוניברסיטה". בנוסף היא נושאת במשרת ניהול בכירה ב-FAR. רוסמן סבורה שלפמיניסטיות יש תפקיד מפתח בארגון מחאות נגד המלחמה ברוסיה. הן משתמשות במיומנויות פוליטיות שרכשו בעשורים האחרונים.

הפמיניזם שינה את הסובייקטיביות הנשית, נשים מרגישות כעת מועצמות ובעלות יכולת לחולל שינוי. בנוסף, נציגות של תנועת הנשים הן בעלות ניסיון באקטיביזם ציבורי ורגילות לעבוד בקבוצות קטנות שהן מארגנות בעצמן.

מלבד זאת המבנה של ה-FAR עצמו מבוסס על עקרונות פמיניסטיים: אין היררכיות וסמכויות נוקשות והוא מאופיין בביזור. ההתנגדות מזכירה מעין רשת פטריות: נציגותיה  מפוזרות לכאורה באופן אקראי, אולם הן מתפרסות באופן שווה למדי ברוסיה ומחוצה לה. זהו אם כן מבנה חי שאינו קורס ברגע שכורתים את ראשו משום שאין לו ראש, אך יש לו ערכים איתנים המחברים בין כל המעורבים.

נשים ומלחמות

מלחמות הן ללא ספק הרסניות עבור כולם. אולם בכל הנוגע לנשים, האפליה והבעיות שהן ממילא נאלצות להתמודד איתן בחיי היומיום ושהפמיניזם נאבק בהן מתעצמות באופן דרמטי, במיוחד כשמדובר באלימות ובעוני.

על פי סקרים של האו"ם, בעיתות מלחמה נשים הופכות לקורבנות של אונס וסחר בבני אדם שלא רק בני ארצן מבצעים אלא בעיקר צבא האויב. זה קורה במיוחד כאשר אונס המוני של נשים על ידי הצד שכנגד הוא חלק מאסטרטגיה צבאית, כפי שקרה לפני זמן לא רב במלחמת בוסניה. בנוסף נרשם זינוק חד במקרי האלימות במשפחה עם שובם של חיילים ששירתו בחזית וחוו טראומה נפשית ופיזית.

הפגיעות הכלכלית של נשים מובילה לכך שהן, כקבוצה הכי פחות מוגנת, הראשונות שמאבדות את מקום עבודתן והכנסתן כתוצאה מפרוץ המשבר הכלכלי או מהצורך להגר.

חשוב שהפמיניסטיות ברוסיה יבינו שמדובר פה בבעיית אלימות מערכתית (גם ביחס למשפחות וגם ביחס למדינה כולה) הנובעת  מאותו מבנה בסיסי, כלומר החברה הפטריארכלית. אלימות במשפחה היא הסוגיה המרכזית שעומדת בראש סדר היום של הפמיניסטיות ברוסיה בשנים האחרונות. רוב קורבנותיה הן נשים וילדים הסובלים מתוקפנות מצד גברים ואבות. השלטונות ברוסיה אינם מייחסים חשיבות לבעיה זו. פמיניסטיות ברוסיה חשות ניכור משלטונו של ולדימיר פוטין זה זמן רב. לאחרונה הוא אף טען שניתן להחשיב את אותם אנשים "שאינם מסוגלים להסתדר ללא חירויות מגדריות" כ"בוגדים לאומיים".

האם תנועת הנשים נגד המלחמה הייתה פמיניסטית מאז ומעולם?

תנועת המחאה של נשים נגד המלחמה צמחה בתחילת מלחמת העולם הראשונה בהקשר של הסופרג'יסטיות. פמיניסטיות בודדות (רוזה לוקסמבורג בגרמניה ואמה גולדמן בארה"ב) וארגוני נשים כאחד נקטו עמדה ברורה נגד המלחמה. בשנת 1915 הקימו פעילות למען זכויות נשים את "ליגת הנשים הבינלאומית למען שלום קבוע" בקונגרס הנשים הבינלאומי לשלום בהאג. כעבור ארבע שנים היא הפכה ל"ליגת הנשים הבינלאומית לשלום ולחירות", הקיימת עד היום בחסות האו"ם. זמן קצר קודם לכן, ג'יין אדמס וקארי צ'פמן קאט הקימו באותה שנה מפלגת נשים לשלום בארה"ב. בשני המקרים קראו הפמיניסטיות לא רק להפסקה מיידית של המלחמה אלא גם להתערבות נשית ביישוב סכסוכים.

  במהלך המלחמה הקרה הפכו נשים שוב פעילות בהתנגדות למלחמה. בשנת 1961 צעדו כ-50,000 נשים ברחובות במאה ערים בארה"ב. הן מחו נגד ניסויים בנשק גרעיני וכך נולדה התנועה "שביתת הנשים למען השלום" בראשות בלה אבצוג ודגמר ווילסון.

בשנת 1981 הקימה הקבוצה "נשים למען החיים על פני כדור הארץ" אוהל מחאה קבוע מחוץ לבסיס חיל האוויר גרינהם באנגליה, שבו הוצב נשק גרעיני. אוהל המחאה נשאר שם כמעט עשרים שנה. התנועה האנטי מלחמתית בהובלת נשים הלכה וגדלה בהקשר של מלחמות - בווייטנאם, במפרץ הפרסי, באפגניסטן, בבוסניה ובמקומות אחרים. עם הזמן היא הפכה לתנועה בינלאומית המתנגדת למיליטריזם ולאימפריאליזם הנובעים מגישות פטריאכליות כלליות.

בברית המועצות לשעבר לא הייתה הרטוריקה האנטי מלחמתית קשורה למגדר, אולם הייתה חפיפה לרעיונות של אמנציפציה נשית ואינטרנציונליזם. עם זאת לנוכח המצב הפוליטי לא התקיימו התנאים הדרושים להיווצרות המחאה. בשנת 1989 הוקם בברית המועצות לשעבר ועד אימהות החיילים. יחסו למלחמה נגזר בראש ובראשונה מתפקידן המסורתי של אימהות.

חברה ללא מלחמות

כיום, התנועה האנטי מלחמתית בהובלת נשים מורכבת לא רק מהארגונים הרשומים ומההיסטוריה שלהם, אלא גם ממספר רב של קבוצות ופעילות פמיניסטיות ברחבי העולם. התנועה מארגנת פעולות מחאה מול נציגויות דיפלומטיות של רוסיה, אוספת כסף, מספקת "ערכות אונס" לקורבנות ומסייעת לפליטים אוקראינים באירופה. לצד התמיכה המעשית הזאת התנועה קוראת להפסיק את מרוץ החימוש בתקווה שהדבר יוביל לסיום המלחמה באוקראינה.

התנועה האנטי מלחמתית בהובלת נשים הייתה מאז ומתמיד בינלאומית ובעלת חזון. מטרתה ליצור חברה שבה איש אינו מודר ומלחמות בלתי אפשריות באופן עקרוני. כדי להשיג זאת יש להביא לשינוי של המבנה החברתי הפטריארכלי השולט כיום, המבוסס על אידיאלים של גבריות התומכים באלימות, במיליטריזם ובפרקטיקות של אפליה.

לפיכך מצד אחד המחאה הפמיניסטית האנטי מלחמתית הנוכחית היא תופעה חדשה לחלוטין עבור רוסיה, שכן מעולם בעבר לא היו קיימות במדינה תנועות אנטי מלחמתיות של נשים שפעלו בגלוי. מצד שני היא משתלבת בהיסטוריה בת מאות השנים של מחאה נשית עולמית נגד המלחמה. מחאה זו היא פמיניסטית במהותה ולא רואה את בעיית המלחמה בחוסר נכונותן של מדינות לחלוק משאבים, אלא באופן שבו מדינה פועלת באופן כללי.