תומש מוראבק
למי פרנץ קפקא שייך?

השאלה למי בעצם פרנץ קפקא שייך העסיקה מוחות רבים במאה האחרונה, אולי יותר מכפי שהיה הנחוץ.
 

מאת תומש מוראבק

לפני כמה שנים הופיע לפתע פרנץ קפקא בסמטה מפותלת בעיר העתיקה בפראג. הוא היה בגובה של כשלושה מטרים, עשוי מקרטון ומביט אל העוברים ושבים בפנים מעט זועפות. הוא החזיק בידו שלט שהיה כתוב בו בגרמנית, אנגלית ורוסית שאפשר לקנות את המזכרות המסורתיות והטובות ביותר בבירת צ'כיה בחנות הסמוכה. ניחשתם נכון: זה היה באנר פרסומי.

דמות של קפקא העשויה מקרטון ניצבה בסמטה המפותלת מספר שנים עד שאזרח מסור (המקומיים היו אומרים: מתבכיין) הסב את תשומת ליבן של הרשויות כי אין מקום לפרסומת מתועבת מעין זו במרכז עיר המוכרת על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. פרסומת כזו פשוט אינה שייכת למקום. הוא ביקש לדעת מי לעזאזל נתן לקפקא רשות להישען על חזית הבית הבארוקי הזה ולעשות עסקים.

רשויות העיר פראג, שיש לומר כי לא השתנו באמת מאז תקופתו של קפקא, החלו לחקור. הם גילו שמעולם לא ניתן אישור להצבת הבאנר הפרסומי של קפקא וכי דמותו של קפקא בגובה שלושה מטרים עומדת במקום במשך שנים ללא אישור. הרשויות זימנו את בעל החנות הסמוכה, שלדברי קפקא היו לה המזכרות הטובות והאופייניות ביותר בפראג, ודרשו ממנו לשים את הבאנר הפרסומי של קפקא על כובע או במקום אחר. מהר ככל האפשר משום שה"דבר" צריך להיעלם מייד.

המשפט הארוך נגד פרנץ קפקא

כשלא קרה דבר במשך זמן רב, התדפקו יום אחד שני מאבטחים על דלתה של חנות המזכרות בסמטה המפותלת ושאלו בידידות אך גם בתקיפות מדוע "מפלצת הקרטון" עדיין נמצאת ברחוב. "זו שאלה קשה," בעל החנות גירד בראשו, "אני לא יכול להזיז את הבאנר מכיוון שהוא לא שייך לי".

השוטרים הופתעו וטענו כי אם הפרסומת נמצאת מול החנות ומפרסמת אותה, ניתן להסיק מכך שהיא שייכת לאותה חנות. בעל חנות המזכרות אמר כי זאת אמנם מסקנה אפשרית, אך לא ניתן להוכיח אותה מבחינה משפטית. מבחינתו שני המאבטחים מוזמנים לעצור מיד את דמות הקרטון של קפקא. אין לו שום קשר אליה.

אבל אפילו המשטרה בעיר 100 המגדלים לא יכלה ככה סתם לעצור את פרנץ קפקא: היה עליה לבדוק למי הוא באמת שייך. מאחר שלא עלה בידיהם של המאבטחים האחראים למצוא את הבעלים, הם ויתרו ופנו שוב לרשויות, שפתחו שוב בחקירה. החקירה ארכה זמן רב ולא הגיעה לתוצאות כלשהן. בעל חנות המזכרות הכחיש שהבאנר שייך לו כעת או היה שייך לו בעבר. אמנם ראו אותו מדי פעם מסיר את האבק ואת צואת היונים מכתפיו של קפקא, אך זה לא הוכיח דבר. לדבריו מדובר במעשה של אלטרואיזם טהור.

בסופו של דבר איבדו השלטונות הידידותיים, הממוקמים אגב בכיכר פרנץ קפקא הסמוכה, את סבלנותם ופשוט הסירו יום אחד את הבאנר. אולם לא ניתן היה פשוט להיפטר מדמות הקרטון של קפקא בגובה שלושה מטרים. העובדה שלא ניתן היה למצוא את הבעלים של אותה דמות משמעה אינה שהם אינם קיימים. וכך אחסנו את קפקא במחסן חשוך כלשהו בפראג והפקירו אותו לגורלו, גורל דומה לזה של הגולם של פראג, שאומרים שהוא נח במשך מאות שנים בעליית הגג של בית הכנסת הישן-חדש. אם ימצאו את דמות הקרטון של קפקא בעוד מאה שנה, אולי ירקמו סביבה  אגדות דומות לאלו סביב הגולם. כרגע ישנו סיפור אחר שמספרים בפראג: אנקדוטה מצחיקה על בעלים של חנות מזכרות שהצליח לעשות פרסומת לחנות שלו בחינם במשך שנים מבלי להיענש.

מדוע אנו מספרים לכם את כל זה? בניגוד לדמות הקרטון של קפקא, שאיש לא רצה לדבר עליה, כמעט כולם טוענים שיש להם זכויות מסוימות על פרנץ קפקא. וכשאנו כותבים "כולם" איננו מתכוונים רק לקוראיו: כסופר גרמני ממוצא יהודי שנולד בפראג, בירת צ'כיה, קבוצות אינטרסים רבות הופכות את קפקא לשלהן.

האוסטרי המפורסם

השאלה למי בעצם פרנץ קפקא שייך העסיקה מוחות רבים במאה האחרונה, אולי יותר מכפי שהיה נחוץ. כך למשל עוררה תערוכה לפני זמן מה סערה גדולה בחוגי התרבות של פראג. עשרות אוסטרים מפורסמים, ביניהם פרנץ קפקא, הוצגו על לוחות בפורמט גדול. בתגובה לשאלות סקרניות (בפראג היו מכנים זאת: מטרידות), הסבירו המארגנים כי המונח "אוסטרים" מכוון לאישיות אוסטרית ממוצא בוהמי, ואילו את המונח "אוסטרי" יש להבין כ"אוסטרו-הונגרי". לדבריהם כשפרנץ קפקא נולד בפראג ב-3 ביולי 1883, העיר פראג וכל חבל בוהמיה היו שייכים לאוסטרו-הונגריה. הרי כך כתוב בספרי ההיסטוריה ולא אחרת. העובדה שבעת מותו של קפקא אוסטריה הישנה כבר לא הרשימה איש ושקפקא היה אזרח צ'כוסלובקי בשש השנים האחרונות לחייו אינה רלוונטית. בסופו של דבר, הוסיפו המארגנים, קפקא נפטר בקירלינג שבאוסטריה התחתית, כך שאי אפשר פשוט להתעלם מהמונח "אוסטרי", לא חשוב מי מנסה לטעון זאת.

הסופר כותב הגרמנית

לאחרונה הורמו גבות גם במכון גתה בפראג. הינה מה שאירע: מורה צ'כי חביב ביקר במכון השוכן על גדות נהר הוולטאבה כדי לברר על מה עובדים שם כרגע ומה הם יכולים להציע לו. כך המורה קיבל מידע לא רק על קורסי השפה, הקרנות הסרטים ואירועים אחרים וכן על מלגות ועל ערבי סופרים, אלא גם על כך שמארגנים תוכנית מרשימה לציון מאה שנה למותו של קפקא. "מה לכם ולקפקא?", שאל המורה בבלבול קל בקולו: "הוא הרי לא היה גרמני?!"
במובן של היום פרנץ קפקא אולי לא היה גרמני, אך השאלה בכל זאת הפתיעה אותנו. אנחנו במכון גתה לא טוענים שקפקא הוא שלנו ולעולם לא היינו חושבים שהוא שייך לנו בשום צורה. עם זאת מבחינתנו זה מובן מאליו שהסופר דובר הגרמנית המפורסם ביותר בפראג הוא לא רק נושא שעובדים עליו במכון גתה, אלא גם עניין שבלב. אחרי הכול, השפה הגרמנית מרכזית במכון גתה בדיוק כפי שהייתה בעבר עבור פרנץ קפקא.

הציוני מחבל בוהמיה

וכמובן שגם הצ'כים מרגישים קרבה לפרנץ קפקא. הם אולי לא יאמרו בדרך כלל שקפקא היה צ'כי, אלא שהוא בוהמי, מחבל בוהמיה. ועל אף הקלישאה הנפוצה שלפיה יצירותיו של קפקא מבוססות על המתח בין זהויותיו השונות של המחבר כגרמני, יהודי וצ'כי הצ'כים בדרך כלל גאים בקפקא, יליד פראג, ורואים בו אחד מהם.
 
לעיתים קרובות הם לא שוכחים לציין שכל האבסורד הקשור לרשויות השלטון השונות המתואר, למשל, ברומן "המשפט", מתאר דבר אופייני במערכת השלטון בצ'כיה הקיים עד ימינו אנו, כפי שניתן להבין מהדוגמה בתחילת המאמר. גם שֵׁם המשפחה של קפקא הוא צ'כי: קפקא, לפי הפירוש המקובל, הוא הכתיבה הפונטית של קאק, ציפור שיר ממשפחת העורביים, „kavka“.


ודאי שיש קשר ישיר בין קפקא לקהילה היהודית באופן כללי, ולא רק לקהילת פראג. אמנם פרנץ קפקא לא ביקר בבית הכנסת באופן קבוע, אך הגדיר עצמו כיהודי ובמשך כמה שנים אף השתעשע באופן פעיל עם רעיונות הציונות ועם הרצון לנסוע לארץ ישראל, אם כי ככל הנראה היה זה מסיבות בריאותיות ולא דתיות.

עם זאת אין לערער על כך שהקהילה היהודית בפראג ופרנץ קפקא שייכים זה לזה. אך האם גם קפקא רצה להשתייך אליה? יהיה זה יומרני לומר כל אמירה חד משמעית בסוגייה זו; למעשה, נראה שלפרנץ קפקא עצמו לא הייתה תשובה לשאלה זו ושהוא חיפש תשובות במהלך כל חייו. ב-8 בינואר 1914 כתב קפקא ביומנו: "מה משותף לי וליהודים? אין לי כמעט שום דבר במשותף עם עצמי ואני צריך לעמוד בשקט בפינה ולהיות מרוצה שאני מסוגל לנשום".

אם כך למי פרנץ קפקא שייך? אין צורך להעלות השערות רבות בנוגע לעובדה שהוא לא רצה שיצירתו תהיה שייכת לאיש מלבדו. משאלתו של קפקא, שאותה כתב לחברו מקס ברוד ב-29 בנובמבר 1922 כשקדח מחום, הייתה חד משמעית: מכל כתביו יש לשמור רק על היצירות " גזר הדין", "הסטוקר", "הגלגול", "במושבת העונשין", "רופא כפרי" ו" הסיפור "אמן הצום". את יתר היצירות דרש לשרוף לאחר מותו ללא יוצא מן הכלל.

כידוע מקס ברוד לא פעל על פי רצונו של קפקא וכך גם הגרמנים, הצ'כים, האוסטרים, היהודים וגם בעל חנות מזכרות בסמטה מפותלת בעיר פראג או בשאר העולם. כולם מדפיסים, מוכרים ו(למרבה המזל גם) קוראים לא רק יצירות של קפקא אלא גם ספרים שנכתבו על יצירתו. גם מאה שנים לאחר מותו, האירועים סביב הסופר המפורסם מפראג הם עדיין כמו מרוץ שבו חוקרי ספרות חוקרים ובוחנים בדקדקנות אף את הפרטים הקטנים ביותר בחייו של קפקא. אך האם זה אומר שקפקא שייך לכולם? במידה מסוימת אולי - זוהי מנת חלקם של אישים מפורסמים, גם של אלה שמעולם לא היו מעוניינים בכך. אבל אם קפקא בכלל שייך למישהו, הרי שהוא שייך בראש ובראשונה לעצמו, גם אם הוא היה מפקפק בכך ככל הנראה.