בסנטוריום
ימיו האחרונים של קפקא
פרנץ קפקא היה רק בן 40 כשהתאשפז במרפאה פרטית בקירלניג שליד וינה באביב 1924. הבניין לא השתנה, אך יחסו לספרות העולמית ודאי השתנה.
מנהלת חדר ההנצחה של פרנץ קפקא בקירלינג שבקלוסטנויבורג שואלת: "נכון שהוא נראה נאה?" היא מביטה בהתלהבות בתצלום האחרון שצילם הסופר את עצמו בחנות כלבו בברלין בגיל 40 והפך מאז לאייקון. ישנם רגעים רציניים שבהם פשוט אי אפשר שלא לצחוק. כפי שמדווחים הביוגרפים של הסופר, קפקא הצעיר לא הצליח להתאפק מלצחוק כשהמנהל שלו בחברת הביטוח הציע לו קידום. "הוא היה הגבר הנאה ביותר באותה תקופה".
ב-2 באוגוסט 1914 כתב פרנץ קפקא ביומנו: "גרמניה הכריזה מלחמה על רוסיה. – שיעור שחייה אחר הצהריים.” איש כמעט אינו יודע כי בקלוסטרנויבורג, השוכנת במרחק 15 קילומטרים מוינה, נמצא אחד החופים היפים ביותר על נהר הדנובה. קפקא הגיע לשם ב-19 באפריל 1924 משום שהמליצו לו לשהות באוויר הצח. הסופר שחזה ביצירתו את הניכור החברתי של החברה המודרנית, השחיין הטוב, שותה הבירה הצמחוני החביב, המאהב שחשש ממחויבות, הגאון שאורסון וולס לימים, עשרות שנים מאוחר, עיבד את הרומן שלו "המשפט" לסרט ומאה שנה מאוחר יותר להקת האינדי הספרדית Sr. Chinarro הייתה אמורה לשיר עליו, היה חולה סופני.
תרפיה באמצעות שתיקה ומורפיום
באוגוסט 1917 ירק קפקא דם לראשונה. הוא אובחן כחולה שחפת. בגיל 39 פרש קפקא מעבודתו בפראג ועד מהרה התברר לו שהמחלה התפשטה לגרון שלו. ב-11 באפריל 1924 הוא התאשפז בבית החולים הכללי של וינה, אחד מבתי החולים הטובים באירופה, עם חום מתמשך. אולם הוא לא יכול היה להשלים עם המוות האורב בפתח במקום זה ולכן הגיע לסנטוריום הפרטי של דר' הוגו הופמן בקירלינג, מקום שקט שכיום הוא חלק מן העיירה קלוסטנויבורג. שם קיווה להחלים. חברו של קפקא בפראג, מקס ברוד, והסופר פרנץ ורפל בוינה דאגו לעניינים הטכניים.קפקא לא היה לבד. ליוו אותו שניים: דורה דיאמנט הצעירה, שאותה הכיר בגראל-מוריץ, עיר מרחצאות בים הבלטי, האישה השלישית שרצה להתחתן איתה אך לא עשה זאת, וחברו הטוב רוברט קלופשטוק, שהחביא מורפיום בתיק שלו כדי להקל במשהו על סבלו של קפקא.
בחדרו של קפקא הייתה מרפסת שטופת שמש עם נוף לגינה וליער, שם הוא קרא והתמסר למנוחה. הגינה והיער קיימים עד היום, ושלט ה"סנטוריום" הישן עדיין תלוי בשער המפריד ביניהם. בבית בן שתי הקומות ברחוב Hauptstrasse 187 יש היום דירות פרטיות, כולל החדרים שבהם שהה קפקא. הדירה הסמוכה המשמשת אתר זיכרון לקפקא נמצאת בקרבת מקום. למרבה הפלא קוריאנים רבים מבקרים בה מדי שנה. בדרום קוריאה יש קהל מעריצים גדול לקפקא המוקסם מיצירתו.
האגדה על השריפה
בלי מקס ברוד לא היה פרנץ קפקא. הדף עם עקומת החום והתיק הרפואי מונחים בחלון הראווה (קפקא, גבר בגובה 1.85, שקל רק 45 קילו כשהגיע לסנטוריום); על מדף מונחות היצירות שפרסם במהלך חייו, כ-350 עמודים של סיפורים, כולל הגלגול, לצד יצירות נוספות שברוד הציל משריפה ופרסם לאחר מותו, כ-3,400 עמודים. על פי האגדה, קפקא הורה על השמדת כל כתבי היד שלו בצוואתו וברוד התנגד לכך. עם זאת מדובר בהמצאה של ברוד עצמו, שלא היה רק ידידו ומבצע הצוואה של קפקא, אלא גם המוציא לאור והביוגרף הראשון שלו. הוא הגה את האסטרטגיה הנכונה כדי שקפקא לא יישכח, אלא יתפרסם בעולם כולו.למעשה קפקא רצה שישרפו רק את כתביו האינטימיים, את הסיפורים והרומנים הבלתי גמורים, כלומר את הנובלה " אמריקה" ואת הרומנים "המשפט" והטירה ". אנו חבים למקס ברוד לא מעט, אולי אף יותר מדי: הסופר מילן קונדרה גינה את מקס ברוד שבגד בחברו קפקא כשפרסם וחשף את מכתביו ויומניו האינטימיים ביותר.
הדמעות של קפקא
עם זאת האגדה שרקם ברוד אינה תואמת את האופן שבו בילה קפקא את ימיו האחרונים באותו סנטוריום. במרפסת שטופת השמש, בין אוויר צח לתרפיה בשתיקה, תיקן קפקא את כתב היד של הסיפור הקצר אמן הצום בכוחותיו האחרונים (דווקא הוא, שלא היה מסוגל עוד לאכול). ביום שבו יכול היה לקרוא את כתב היד של הספר שהוא לעולם לא יראה יוצא לאור, זלגו דמעות מעיניו.ברומן Risiken & Nebenwirkungen דמיין הסופר וילה מטאס את יומו האחרון של קפקא, ב-3 ביוני 1924: "כשהרופא התרחק ממיטתו לרגע כדי לנקות מזרק, אמר לו קפקא: "אל תלך". הרופא ענה: "לא, אני לא הולך". קפקא השיב בקול עמוק: "אני הולך".
במכתבו האחרון, יום לפני מותו, כתב קפקא: "... אני עדיין לא יפה תואר, לא שווה שיביטו בי. [...] לא כדאי כבר להניח לזה לעת עתה, הוריי היקרים?"