ספורט
השחיין הגדול

רוב האנשים מכירים את פרנץ קפקא בתור הסופר הגאון שכתב את "הגלגול", "גזר הדין" או "המשפט". אחרים מעריכים אותו לא פחות בשל הרגשות המתוחכמים אשר באים לידי ביטוי בכתביו. אך מה שרבים ממעריציו אינם יודעים, הוא שקפקא היה אדם שעסק בהתלהבות בפעילות גופנית. קפקא היה לא רק אדם ספורטיבי, אלא גם חובב ספורט. והנה עובדה משעשעת: מרטין קפקא, הנכד של בן דודו, מאמן את נבחרת הרוגבי הלאומית של צ'כיה.

 

מאת בנדיקט מריה ארנולד

קפקא נהג לצאת להליכות ארוכות ולטיולים רגליים, לחתור בסירה בנהר הוולטאבה ולשחק טניס. על מנת לפצות את עצמו על עבודתו השנואה עליו, קפקא אהב במיוחד "לעשות מולר" (müllern). מונח זה, שמקורו בתחילת המאה העשרים, התייחס לשיטת ספורט אופנתית שהייתה קרויה על שם האדם שהמציא אותה. הספורטאי ומורה ההתעמלות הדני יורגן פטר מולר כתב באותו זמן רב-מכר, תחת הכותרת "השיטה שלי". בספר זה הוא הציג תרגילי ספורט ונשימה, והבטיח: "עשה את אימון הכושר הזה במשך 15 דקות כל יום, ותהיה חסון ובריא!"

קפקא, שהתלהב מהשיטה, "עשה מולר" באדיקות כל ערב, החל משנת 1910 ובמשך שנים רבות, והמליץ על השיטה בכל ליבו לחבריו ואהוביו. במכתב לפליצה באואר הוא כותב, בניסיונו לעורר בה השראה: "בפעם הבאה אשלח לך את 'השיטה לנשים', ואז תתחילי (שכן הבטחת לעשות זאת, הלוא כן?) לאט, בשיטתיות, בזהירות, ביסודיות, לעשות מולר מדי יום, לדווח לי על כך תמיד ולהסב לי בכך אושר גדול." כל ההמלצות התקיפות לא עזרו במאום, שכן פליצה באואר לא נכנעה בסופו של דבר להייפ.

אך בחייו של פרנץ קפקא הייתה פעילות גופנית אחרת שתפסה מקום גדול מאוד: השחייה. במהלך חייו, השחייה נמנתה עם תשוקותיו הגדולות ביותר. בניגוד ליום העבודה השנוא, הטבילה והתנועה במים סיפקו לקפקא תחושה נדירה של חירות. כדי להיות בטוח שיוכל לשחות, היה לו חשוב לחפש אחר מרחצאות מקומיים כשיצא לנסיעות. בנוסף, הוא החזיק במנוי שנתי לבית הספר לשחייה של פראג באי ז'ופין, גם כשכבר היה חולה בשחפת.

העובדה שקפקא טיפח יחס כה חיובי לשחייה מפתיעה את מי שמתבונן בביוגרפיה שלו. אביו נהג לקחת עמו בקביעות את פרנץ הצעיר אל בית הספר האזרחי לשחייה, שפעל בגדה של "הרובע הקטן". זה היה המקום שבו ראש משפחת קפקא, שמאוחר יותר יתאר את בנו בתור "לא שחיין", לימד את פרנץ הקטן לשחות. ב"מכתב אל האב" המפורסם, כותב על כך פרנץ קפקא:

"אני נזכר, למשל, כיצד לעיתים קרובות פשטנו את בגדינו יחד באותו תא. אני רזה, חלש, כחוש, אתה חזק, גדול, רחב. כבר בתא הרגשתי אומלל, ולא רק מולך, אלא מול העולם כולו, שכן אתה היית בשבילי המידה לדברים כולם. אך אז יצאנו החוצה מהתא אל מול האנשים, ידי בידך, שלד קטן, יחף ובלתי יציב על הקורות, חושש מהמים, לא מסוגל לחקות את תנועות השחייה שלך, שאותן הדגמת לי פעם אחר פעם מתוך כוונה טובה, אך למעשה לבושתי העמוקה. ואז הפכתי מיואש מאוד, וכל הניסיונות הגרועים שלי בכל התחומים התלכדו זה עם זה באופן מזהיר באותם רגעים. ההקלה הגדולה ביותר עבורי הייתה כאשר לפעמים הורדת קודם את בגדיך, ויכולתי להישאר לבד בתא ולדחות את החרפה של ההופעה בציבור, עד שלבסוף הופעת ודחפת אותי אל מחוץ לתא. הייתי אסיר תודה לך, על שנראה היה כי לא הבחנת במצוקה שבה הייתי שרוי. נוסף על כך, הייתי גאה בגופו של אבי."

באחד הטקסטים שהותיר אחריו, קפקא מתייחס לנושא השחייה בצורה הרבה יותר אניגמטית מבמכתב אל האב. בקטע פרוזה שנכתב בשנת 1920, קפקא מספר על אלוף אולימפי חסר שם, שקבע שיא עולמי בשחייה ומובא לאחר מכן לחגיגות בעיר הולדתו. הוא משתתף בטקס שנערך לכבודו, ועד מהרה הוא מגלה שהכול שם קורה הפוך: האורחים מדברים בשפה שהוא אינו מבין, וגם עיר הולדתו לפתע איננה שלו. האלוף האולימפי מתחיל לשאת נאום, ומגלה לא רק את זה, אלא גם את העובדה שהוא כלל לא מסוגל לשחות. את הדבר הזה הוא תמיד רצה ללמוד, אך "לא מצא הזדמנות לכך".   

העובדה שהוא השיאן העולמי האולימפי החדש בשחייה, ובה בעת איננו, מתיישבת עם ההיגיון הקפקאי של הבו-זמניות: " [...] אני מחזיק בשיא, נסעתי לעיר הולדתי, קוראים לי כפי שאתם מכנים אותי, עד כאן הכול נכון, ומכאן והלאה כלום לא נכון יותר. אני לא בעיר הולדתי, אינני מכיר ומבין אותה." 
הטקסט מסתיים בחטף, באמצע הנאום של "השחיין הגדול", כפי שהוא מכונה בהתחלה. עבור חייו של קפקא, השחייה הפכה להכרח. זמן קצר לפני מותו הוא הרהר בתוגה על הרגעים ב"בית הספר האזרחי לשחייה". כמעט יותר מכל דבר אחר, אין ספק כי הפעילות הזו אפשרה לו לשחות בחופשיות במובן האמיתי ביותר. באחד הימים, כאשר רופא המליץ לו לקחת הפסקה מהספורט הימי בשל בעיות לב, הוא כותב לפליצה באואר: "... לא לשחות, זה לא [...] בא בחשבון."