חיבור מוזיקלי
התיאטרופון
אנו חוגגים את המצאת הרדיו. אך מה בעצם קדם לו? התיאטרופון! אחרי שאדם כלשהו היה נרשם בחברת הטלפונים – כמו היום אצל ספקיות הסטרימינג – הוא היה יכול להאזין לשידורי מוזיקה ואופרות דרך הטלפון. לב ברטישנקו מספר את סיפורו של התיאטרופון.
מאת לב ברטישנקו
הממציא הבריטי צ'ארלס ויטסטון נהג להרשים את אורחיו באמצעות הדגמה של "אָקוֹקְרִיפְּטוֹפוֹן". היה זה כלי נגינה שהשתלשל מהתקרה, אשר זכה לכינוי "נֵבֶל מכושף" והופעל על ידי ויטסטון בקול תרועה רמה. כלי זה פעל משום שהכבל שעליו נתלה היה מחובר ללוח התהודה של פסנתר שהיה בקומה שמעליו, ושאת צלילו העביר כשאחד מהעוזרים היה מנגן עליו. האוטומט המוזיקלי של ויטסטון, שאותו הציג בפומבי לפחות עד שנת 1823, לצד פיתוחיו משלב מאוחר יותר, הובילו להשערות בדבר היכולת לבנות מכשיר שיעביר מוזיקה על פני מרחקים גדולים יותר.
"מי יודע, אם אופרה המוצגת ב-King’s Theatre תוכל להישמע על ידי כך בו-זמנית כבר בזמן הקרוב ב-Hanover Square Rooms, ב- City of London Tavernואפילו ב- Horns Tavern שבקנזינגטון." [1]
וכך למעשה אכן קרה, רק שהדבר ארך יותר זמן מהמצופה. בשנת 1848, עורכי המגזין Punch הפליגו בפנטזיות על "טֶלֶאָקוֹפָמוֹן של אופרות" שיספק למשקי הבית "צלילים זכים של הזמרת ג'ני לינד, באופן חסר מאמץ כמו מים צלולים." [2] גם משאלה זו הקדימה את זמנה, אם כי לשמוע זמרת סופרן בשידור חי מעל לכיור זה רעיון טוב. יש בזה משהו.
המיקרופונים והרמקולים המוקדמים סבלו ממגבלות מבניות רבות, אך האיכות הגרועה הייתה גם באשמת החיווט הפרימיטיבי. הטלפונים הראשונים השתמשו בקווי טלגרף, כלומר בכבלים עם מוליך אחד מברזל המוטמן באדמה. הכבל האיכותי בעל שני המוליכים, שעליו רשם בל פטנט בשנת 1881, נכנס לשימוש רק כעשור לאחר מכן.
מעגלים חשמליים אשר נמצאים בקרקע מוסיפים רעשים לשיחות הטלפון, משום שהם חולקים את האדמה עם מכונות, קווי חשמל וזרמים חשמליים טבעיים הנמצאים בקרום כדור הארץ. כבלים העשויים משני מוליכים, שבאותו זמן עדיין היו עשויים מברזל, יכולים להפחית את ההפרעות הללו (החל משנות ה-80 של המאה ה-19 נכנסו לשימוש כבלים מנחושת עבור שיחות למרחקים ארוכים).
בקו הטלפון שבנה בעצמו, הוא האזין בקביעות לרעש סטטי.
"כשחזרתי מהכנסייה באחד מערבי יום ראשון, הנחתי את הטלפון על אוזני על מנת להמשיך ולעקוב לזמן מה אחר התופעה שלכדה את תשומת ליבי. הרעשים המסתוריים עדיין היו שם – רעשים שאינני יכול לתארם בצורה מספקת, ושכדי להבינם חייב אדם להקשיב להם בעצמו. דווקא כשרציתי להסיר את הטלפון מאוזני, שמעתי משהו שבתחילה היה נדמה לי כקולו של מלאך מממלכת הנשמות, ושבחושיי המשולהבים נשמע כמו מנגינה שמיימית וקסומה."
את שארית הערב הוא בילה בצוותא עם אשתו צמוד לאפרכסת:
"אך עד מהרה גיליתי שהם לא שרו דואט, כפי שרעייתי הניחה, אלא שהקול הגברי שר שיר אחר של בית ספר של יום ראשון, בסולם אחר לגמרי. פליאתי הלכה וגברה. הייתי כה מרוגש, עד שלא יכולתי יותר לשבת בשקט על מקומי... [עד] שהקולות המסתוריים, לאחר ששרו עוד חצי תריסר או יותר של קוראלים ושירים מוכרים של בית ספר של יום ראשון, השתתקו לבסוף." [4]
חלפו עוד מספר ימים עד שהתעלומה נפתרה. עובדים של משרדי הטלגרף בסטנטון ושרלוטסוויל, וירג'יניה, במרחק של כמעט מאה מייל ממק'קלואר בעיר לינצ'בורג, ערכו ניסוי בשידור של צלילים, שבמהלכו ביצעו שינויים ברשת הטלגרף. על מנת שהמעגל שלהם יוכל לעבוד, הוא הצריך את כל הכוח של סוללות הטלגרף – ולכן הם ביצעו את הניסוי ביום ראשון – ואף על פי כן הם בקושי הצליחו להבין האחד את השני. עם זאת, "הטלפון בעל הרגישות הגבוהה של בל" שבו השתמש מק'קלואר, זכה להאזין לקונצרט הזה כתוצאה מערבובייה של השראה חשמלית וזרם שדלף מנתיבו.
מק'קלואר שמע את הצלילים בערוץ אחד בלבד (מונו), למרות שההבחנה הזו עדיין לא הייתה קיימת באותה עת, שכן צליל הסטריאו ערך את הופעת הבכורה שלו רק ב-1881, בתערוכת החשמל הבינלאומית בארמון התעשייה שבפריז, שם הוא הפתיע אפילו את אותם מתי מעט שכבר הכירו את הטלפון. שלושה ערבים בשבוע, מאוגוסט ועד נובמבר, התאספו בתערוכה אלפי אנשים כדי להאזין למוזיקה בשידור חי מהבמות של ה"אופרה גרנייה" וה"תיאטר פרנסז", שהיו מרוחקות שני קילומטרים משם. טלפון המוזיקה, שמאוחר יותר שוּוָק בתור תיאטרופון, הומצא על ידי קלמאן אדר (Clément Ader).
טלפונים ישנים נשמעים טוב יותר כאשר מקישים עליהם במהלך שיחה.
כל אחד מהמיקרופונים שירת שמונה מַקְלֵטִים, ולכל מקלט היו שתי אפרכסות: השמאלית הייתה מחוברת למיקרופון בצד השמאלי של הבמה, והימנית למיקרופון בצד הימני של הבמה. אמצעי התקשורת היו מרותקים לצליל החדש, שאותו הם תיארו בתור "פרספקטיבת האזנה", "שמיעה דו-אוזנית" או "האזנה מרווחת". [5] אפשר היה לשמוע את צעדיהם של השחקנים, למרות שהמיקרופונים היו מכוסים בעופרת והוצבו בתיבה שעמדה על רגלי גומי, כדי למזער את הוויברציות. יחד עם צליל הסטריאו החדש, דבר זה עורר תחושה מסעירה של מרחב.
אך המערכת הוכנסה לנפטלין עם סיום הערוכה, והאוטודידקט אדר הפנה את תשומת ליבו לפרויקטים אחרים. עוד ב-1878 הוא התקין את קו הטלפון הראשון בצרפת, ובשנת 1880 ייסד את ה-Société générale des téléphones, חברת הטלפונים הראשונה בפריז. בנוסף הוא התנסה בייצור אופניים והניח את הכבל התת-ימי הראשון. עם זאת, הוא זכור בראש ובראשונה בשל כלי התעופה דמויי העטלף המונעים על ידי קיטור (שככל הנראה מעולם לא הצליחו להמריא כהלכה).
בשנת 1892 פעלו בפריז כמאה תיאטרופונים ציבוריים.
בהדרגה הצטרפו אתרי שידור נוספים, ועד מהרה יכלו משקי בית פרטיים לעשות מנוי שנתי במחיר של 180 פרנק עבור מַקְלֵט תיאטרופון משלהם, שדרכו יכלו להאזין להופעות שלמות לפי בחירתם, כשעבור כל ערב האזנה היה תשלום נוסף. [8] מַקְלֵטֶי התיאטרופון נבנו בצורה מאסיבית, ובהתאם לדימויים האסתטיים של אותה תקופה עבור מכשירים אלקטרוניים: רהיטי עץ צבועים לכה עם עיטורי פליז, וכבלים שהיו מבודדים באמצעות שעווה או בד. חברת התיאטרופון ייצרה מַקְלֵטִים שפעלו בתשלום באמצעות מטבעות, בבתי קפה ומבואות של בתי מלון, שם כל אדם היה יכול תמורת 50 סנט או פרנק אחד להאזין לחמש עד עשר דקות של שידור חי. בתיבות הציבוריות הללו הייתה תלויה רשימה של אתרי השידור שפעלו באותו זמן, ושהוחלפו על ידי המפעיל מעת לעת. [9] בשנת 1892 היו קיימים בפריז כמאה תיאטרופונים ציבוריים, שהציעו מבחר של חמישה אתרי שידור. [10]
במהלך ההפסקות ובמקרים אחרים שבהם נקטע השידור, המפעיל היה יכול להשמיע פסנתרן "שמנגן באולם הסמוך למטה החברה, ומכיוון שכל קווי התיאטרופון מקושרים לאותו אולם מוזיקה, כל המַקְלֵטִים שבשימוש משמיעים את אותה נעימת פסנתר. לפיכך, לא יכולות להיות כל הפתעות או הפרעות במהלך השידור." [11] מאוחר יותר נעשה שימוש בקטעי מוזיקה מוקלטים.
מרסל פרוסט עושה מנוי לתיאטרופון
למרבה הצער, אין עדויות על יצירות שגרמו לבלבול מהסוג הזה. עבור התיאטרופון לא הולחנה מוזיקה ייעודית, אם כי לכל הפחות בארצות הברית התקיימו עוד בשנת 1891 מופעים מוזיקליים מאולתרים בקווי טלפון מסחריים: "המרכזן בפרובידנס מנגן על בנג'ו, המרכזן בוורצ'סטר מנגן על מפוחית, והאחרים שרים בקול חרישי... המוזיקה נשמעת בצורה כה ברורה, כאילו כולם נמצאים באותו החדר." [14]
התיאטרופון יֻצָּא כרעיון ולא בהכרח כמוצר של החברה הפריזאית. כשמלך ומלכת פורטוגל התאבלו על הנסיכה פון זאקסן, לא היה ביכולתם לנכוח בהופעת הבכורה של אחת האופרות בליסבון. מסיבה זו, מהנדס בעל יוזמה מחברת Edison Bell התקין באופן פרטי על הבמה מערכת משישה מיקרופונים, וכאות הערכה על מאמציו קיבל אות הצטיינות צבאי. ישנם דיווחים נוספים על שידורים בבריסל, שטוקהולם, וינה ופרנקפורט, שלא לדבר על מנהל תיאטרון מפוקפק אחד ממינכן, שמתח קו אל הווילה שלו בעיירה טוטצינג כדי שיוכל לפקח על המופעים. [15] המאמרים בעיתונות לא תמיד תיארו במדויק את אופי החיבור, אך למרות זאת אנו יכולים להניח שברוב המקרים היה מדובר בקווי טלפון בערוץ מונו ולא בקווי תיאטרופון עם חיבור סטריאו, כמו החיבור בין פריז ובריסל שאיפשר בשנת 1887 למלכה הבלגית להאזין למחזה "פאוסט". ההתגברות על המרחק עדיין היה הדבר שתפס את הכותרת, יותר מאשר השידור של צלילים בסטריאו.
המערכת היחידה מחוץ לפריז שעסקה בשידור של מוזיקה בסטריאו הייתה "אלקטרופון" הלונדונית. חברת הטלפון הבריטית הלאומית שידרה ב-1892 צלילים מבירמינגהם, מנצ'סטר וליברפול במסגרת התערוכה האלקטרונית הבינלאומית ב"ארמון הבדולח" שבסידנהם, ותמורת שלושה פֶּנִי לפני השעה שמונה בערב ושש פני לאחר מכן, יכלו המבקרים להאזין להם במשך עשר דקות. שנתיים לאחר מכן הוקמה ה- Electrophone Company, שהציעה למנויים הצגות תיאטרון, קונצרטים וטקסים דתיים תמורת חמישה פאונד בשנה – בהתחלה. מאוחר יותר הדגישה ההנהלה של "אלקטרופון", במכתבים ששלחה למועדוני ג'נטלמנים שונים, את צערה על כך שהיא נאלצת כעת לגבות דמי שכירות על המַקְלֵטִים שהתקינה בהם החברה. [16] המתעניינים יכלו להגיע ל"האזנת ניסיון" במטה החברה, לפני שהחליטו אם לעשות מנוי. [17]
המַקְלֵטִים של "אלקטרופון" היו מצוידים במספר אפרכסות מסוג "משקפת אופרה", שהיו מחוברות למשענת שאותה הציב המאזין מתחת לסנטר, על מנת להגן על התסרוקת ולהפחית את העומס על הזרועות. ניתן היה לקבלם גם עם מתג ידני, על מנת שרוכשי המנוי יוכלו להשתמש באותו הקו הן כטלפון והן כאלקטרופון. ההיצע שכללה התוכניה היה דומה לזה שבפריז, למרות שכפי הנראה המערכת בלונדון כללה יותר כנסיות: בשנת 1906 עמדו לרשות המנויים 15 טקסים של יום ראשון. [18]
כנסיות היוו דוגמה להצבה מוקדמת ויצירתית של מיקרופונים, שכן הם נתפסו כגורם מפריע בחלל הכנסייה. בעוד שבתיאטראות היה מקובל לראות על הבמה מעגל של תיבות סיגרים שחורות, המיקרופונים בכנסיות לבשו "צורה של דמוי ספר תנ"ך, שהוצב בטבעיות על בימת המטיף או על כרית מתחת לדוכן." [19] "ספר תנ"ך" מרהיב עין ב- Highbury Quadrant Church היה עשוי שיש שחור-לבן, למרות שגודלו הביזארי מעלה את השאלה אם הדבר הוליך שולל מישהו.
בדלאוור משמיעים המרכזנים תקליטים לפי דרישה
מתחים בין השכבות החברתיות צצו ועלו. מאמר שפורסם בשנת 1890 ב- The Electrical World הזהיר מפני "ההרס הנורא שהמקבילה הטלפונית של מפעיל תיבת נגינה יכולה לגרום בהכנסת מטבע... אילו זוועות חדשות עתיד לגרום המֹלֶךְ של העיר הגדולה לבתי הדירות, כאשר ' Sweet Violets' ושירים מעוררי גועל אחרים יושמעו בזמן הארוחה." [21] למרבה הצער, עלות השירות מעולם לא ירדה לרמה שאפשרה להאזין להמצאה הזו במהלך הארוחה, למרות שצילום משנת 1917 של חיילים פצועים מראה שהם נהנו מהאלקטרופון בחינם "בזמן שהם שוכבים במיטה" [22], ממש כמו האצולה הנוהה אחר הרגלי השעה, סופרים עייפים ואנשים בעלי בריאות רופפת. נושא רווח שהופיע בדיווחים המוקדמים הוא ההתגברות על חוסר הניידות. "אנו רואים כעת בארצות הברית, בקרב קהילות כנסייתיות גדולות, שהמאמינים אשר נבצר מהם לבקר בבית האל יכולים, הודות לטלפון, לעקוב אחר הטקס הדתי מבלי לעזוב את הבית." [23]
שירות ה-Telmusici, שהושק בשנת 1909 בווילמינגטון, דלאוור, היה ככל הנראה השלב שבו רשת הטלפון האמריקאית המודרנית דמתה באופן הקרוב ביותר לתיאטרופון או לאלקטרופון. מרכזן השמיע תקליטים לפי דרישה, והמנויים יכלו לשכור מקלט שהיה מצויד במגביר קול. הצליל היה אמנם במונו, אך במסעדות ובבתי מלון היו מכשירים שפעלו לפי תשלום במטבעות, וכללו רשימה של תקליטים זמינים. היו שהאמינו כי הסיבה שהיוזמה הזו יושמה בממדים צנועים בלבד, נעוצה בכך שבאמריקה יש "להיטות שאינה יודעת שובע אחר חדשות" [24], אך היעדרו של שירות ידיעות טלפוני (כמו ה- Telefon Hírmondó בהונגריה של סוף המאה ה-19) מציע אחרת – כמו גם הקשיים הכלכליים שאליהם נקלעו האמרגנים באותה עת.
איכות התיאטרופון והאלקטרופון השתפרה בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים, לאור ההתקדמות ביכולות ההגברה ובייצור מיקרופונים בעלי רגישות גבוהה יותר, אך הרדיו גזר עליהם כליה. בשנת 1932, השנה שבה פסקה הפעילות, היו מחוברים לתיאטרופון 30 אתרי שידור, ביניהם האופרה הפריזאית, Théâtre de l’Athénée, Théâtre les deux Ânes, הקברט מולן דה לה שנסון, Théâtre les deux Ânes ב-Salle Pleyel, הלידו, "קפה דה פריז" וקתדרלת נוטרדאם דה פריז, בעוד שהאלקטרופון רשם בשנת 1923 – שנתיים לפני פירוק החברה – כ-2,000 מנויים. רק גברת קופר וגברת הצ'קוק שמרו בנאמנות על המנוי לשידורי האלקטרופון בעיר בורנמות' עד לשנת 1937. [25]
הערות שוליים
[1] The Repository of Arts, 1. September 1821
[2] Punch, 30. Dezember 1848, Bd. 15, S. 275
[3] יומנה של המלכה ויקטוריה
[4] Telephony, Januar 1908, S. 42–45
[5] Scientific American, 31. Dezember 1881, S. 422
[6] תעודת מנייה של החברה בחתימת המייסדים.
[7] Le Monde, 1. Februar 2010. Siehe auch Danièle Laster, „Splendeurs et misères du Théâtrophone“, Romantisme, Nr. 41 (1983), S. 77
[8] Louis Montillot, Téléphone pratique (Paris: A. Grelot, 1893), S. 461
[9] מידע נוסף על סטריאוטיפים נשיים וגבריים בתחילת ימיו של תחום הטלפוניה, כמו גם סקירה מקיפה על הגרסאות המוקדמות של שירותי הידיעות הטלפוניים ועוד, ניתן למצוא בספרו המומלץ של Carolyn Marvins: " When Old Technologies Were New: Thinking About Electric Communication in the Late Nineteenth Century“ (Oxford: Oxford University Press, 1988).
[10] ראו:Scientific American Supplement, 2. Juli 1892
[11] אותו מקור. שירות הידיעות Telefon Hírmondó, שנוסד בבודפשט בשנת 1893, העסיק "אנשים בעלי קול בריא" (קריינים) מיומנים, אשר הקריאו כל רבע שעה ידיעות אקטואליות דרך הטלפון, ובערבים הציע בקביעות שידורים של מוזיקה חיה – אך ללא מקלטי סטריאו, וככל הידוע לנו גם לא במהלך כל הלילה.
[12] Marcel Proust, Briefe zum Leben, Erster Band (Frankfurt am Main: Suhrkamp Taschenbuch, 1979), S. 346,, תרגום מאת Uwe Daube
[13] Marcel Proust, Der Briefwechsel mit Reynaldo Hahn (Ditzingen: Reclam, 2018), S. 416, תרגום מאת Bernd-Jürgen Fischer
[14] Boston Evening Record, in: Scientific American, 10. Oktober 1891, S. 225. Auch in: Carolyn Marvin, When Old Technologies Were New, S. 212
[15] Carolyn Marvin, When Old Technologies Were New, S. 209
[16] H. S. J. Booth an den Sekretär des Reform Club, 2. Januar 1903
[17] Living London, Bd. III, מוציא לאור:
George R. Sims (London: Cassell and Company, 1903), S. 115
[18] New Scientist, 23.–30. Dezember 1982, S. 794
[19] The Electrical Engineer, 10. September 1897, S. 343–344
[20] Electrical Review, 5. Juli 1890, S. 4
[21] The Electrical World, 20. September 1890, S. 195, in: Carolyn Marvin, When Old Technologies Were New, S. 81
[22] The Electrical Experimenter, August 1917, S. 230
[23] Scientific American Supplement, 2. Juli 1892
[24] Electrical Review, 5. Juli 1890, S. 4
[25] New Scientist, 23.–30. Dezember 1982
ברצוננו להודות לצוות ה-"Cabinet" ולכותב המאמר, לב ברטישנקו, שטקסט פרי עטו על מפגש בפוטסדאם מצא את דרכו אל מהדורת הרדיו.