כל כך הרבה גזענות בחיי היומיום

קתרין שרוקה כותבת ברומן הנעורים השנון שלה על גזענות הנמצאת בכל מקום, על פריבילגיות ללבנים ועל קווי מחשבה אופייניים לנער מתבגר בן 16.

מאת לנה מאורר

כשניגשה לכתוב את ספרה החדש ביקשה קתרין שרוקה לכתוב רומן כסופרת לבנה על פריבילגיות של לבנים. בשלב הראשון חקרה את הנושא לעומק: את השבריריות של הלבנים ואת הגזענות העמוקה שלהם. הסופרת משוכנעת שאנשים לבנים אינם יכולים שלא להיות גזענים בשל ההטייה החברתית שלהם. התובנות הללו עומדות בבסיס ספר הנעורים, שמתאים הן לשיעור בבית הספר והן לקריאה סוחפת. שרוקה מספרת ברומן דמעות לבנות בפשטות ובאופן משכנע על חברות, אהבה, חיים ומוות וגזענות בחיי היומיום. 

ברוכים הבאים ל"בית הספר שאין בו גזענות"

גיבור הספר הוא לני, נער לבן בן 16, שחוזר לתיכון לאחר חופשת הקיץ ופוגש תלמיד חדש: בנג'מין, "הנער השחור ביותר" שלני פגש מימיו. לבנג'מין נמאס כבר לאחר הימים הראשונים בבית הספר. מנהל בית הספר מקבל את פניו בהתלהבות מוגזמת: "אנו גאים מאוד שיש בבית ספרנו נערים.ות מלאומים שונים". כשהוא שואל את בנג'מין מאיפה הוא "באמת" ואם הוא יודע לרקוד טוב, הוא מאבד את החשק להיות בבית ספר שכביכול "אין בו גזענות". כמו כן הוא מגנה את האפליה באופן ברור. כשסרקן, חברו הטוב ביותר של לני והאדם הלא לבן היחיד בקבוצת התיאטרון, מקבל את תפקיד הקוף במחזה קינג קונג, בנג'מין מכנה את קבוצת התיאטרון ואת העומד בראשה, מר פראש, גזענים.   

לני אינו יודע תחילה מה עליו לעשות: הרי גזענים הם אנשים רעים, אבל מר פראש, המורה האהוב עליו, הוא אחד המורים הטובים ביותר שלו. עם זאת נראה כי סרקן, חברו הטוב ביותר, יכול לזכות במשהו מהביקורת של בנג'מין. פתאום הוא מכנה את חייו של לני "בריכת כדורים של איקאה" ומאשים אותו שהוא מעולם לא היה מודע לזכויות היתר שלו. גם אליף, אחותו של סרקן, מספרת ללני עד כמה היא חווה גזענות כשהיא עטויה בכיסוי ראש.

"לפני רגע היה מדובר רק על קינג קונג..."

הספר כתוב בגוף ראשון. הקוראים.ות עוקבים אחר מחשבותיו של לני, מחשבות שהופכות את הסיפור לאיכותי באמת. למרות שלני הוא רק בן 16, כאדם לבן מרגישים לכודים ברבות ממחשבותיו: המחשבה למשל ש"היא התכוונה רק לטוב" שבאמצעותה לני מנסה פתאום להגן על אנשים לבנים זרים. ההרגשה שיש רצון לא להתעסק עם הנושא ולהתרגז כשנראה שהוא נמצא פתאום בכל מקום. חוסר רצון להבין את הפריבילגיות שיש לאדם הלבן ואי היכולת להבין שהאירועים ששחורים, ילידים ואנשים שצבע עורם אינו לבן מספרים עליהם אולי אינם צירוף מקרים אלא גזענות מובנית. 

לני לומד אט אט על גזענות ועל מיקרו-אגרסיה המופנית כלפי שחורים, ילידים ואנשים שצבע עורם אינו לבן. בד בבד הקורא.ת צולל אל תוך עולמו של נער טיפוסי: לני שלא מפסיק לחשוב על נשים (במיוחד על אליף), לני שמשתעמם בימי ראשון ולני, שיש לו ויכוחים סוערים עם הוריו המביכים שמנהלים חברה לשירותי קבורה.  

מעניין לציין שהספר כולו סובב בעיקר סביב לני. וזו בדיוק הייתה כוונתה של שרוקה. שכן גזענות, כך היא כותבת באחרית הדבר בספר, היא בעיה של אנשים לבנים. הסופרת לא רצתה שבנג'מין יהיה גיבור הסיפור אלא לני, אדם לבן. לטענתה של שרוקה, גזענות מתחילה אצל אנשים לבנים ונוגעת בחייהם של אנשים לא לבנים. וכך היא מנסחת זאת: "בעוד בנג'מין יושב בביתו, המכונה ממשיכה לפעול בלעדיו".

מי לומד ממי?

כפי שלני לומד על גזענות בספר בעיקר מחבריו לכיתה סרקן, אליף ובנג'מין, כך גם שרוקה שואבת את רוב הידע שלה מחוקרים.ות שחורים. באחרית הדבר שלה יש המלצות לספרים ופודקאסטים בנושא גזענות. זה נראה כמו ניסיון שלה מצד אחד לא לתפוס את מקומם של שחורים, ילידים ואנשים שצבע עורם אינו לבן ומצד שני להצביע על זכויות היתר של הלבנים.

הודות לשפה הנגישה ולקווי העלילה הברורים, עלה בידה של שרוקה לכתוב רומן נעורים שמומלץ בהחלט גם למבוגרים.
 
קתרין שרוקה: דמעות לבנות
München: Mixtvision, 2023. 240 S.
ISBN: 978-3-95854-205-1