אלימות מינית על סט הצילומים
"מה שלא הוסכם עליו, הוא לא בסדר!"
תקיפות במהלך מפגשי ליהוק, סצנות אונס לא מתוכננות על הסט: גם תעשיית הקולנוע לא נקייה מאלימות מינית. סרט הקולנוע החדש של הבמאית אליסון קוהן מראה את ההשפעה שיש לכך על הקורבנות: בסרט " The Case You" מספרות חמש נפגעות על מה שעברו.
מאת אלאונורה פון בוטמר
גברת קוהן, איך הגעת לביים את הסרט "The Case You", שעוסק באלימות מינית?
האם הנשים הללו קיבלו תמיכה מגורם כלשהו?
הפלטפורמה "crew united" פעלה בצורה נפלאה כדי שהנפגעות יוכלו לתקשר אחת עם השנייה דרך הפייסבוק. זו גם הייתה הדרך שבה הכרתי את הנשים שמדברות בסרט שלי. אבל מה שהניע אותי לעשות את הסרט היה משהו אחר.
מה היה המניע לכך?
במהלך בחינת הכניסה שלי ללימודי הבימוי באוניברסיטה לקולנוע פוטסדאם-בבלסברג, זיהה אותי מישהו שהיה באותו מפגש ליהוק נוראי. זה הציף בי הרבה רגשות שהיו צריכים לקבל ביטוי כלשהו. הרגשתי משותקת. בסופו של דבר אמרתי לעצמי: "אם אצליח להתקבל ללימודים כאן, אעשה סרט על הנושא הזה." זה היה טוב לתעל את הרגשות הלא נעימים הללו למשהו מעצים, ואז פתאום שאבתי כוחות מחודשים בשביל הבחינה.
תנועת ה"מי טו" עוסקת שוב ושוב בסיטואציות תוקפניות שמתרחשות בסטים של סרטי קולנוע. האם תעשיית הקולנוע מעודדות מבנים שכאלה?
בכל מקום שבו יש היררכיות חזקות, יש כוח מבני. במובן הזה, תעשיית הקולנוע לא שונה למשל מקונצרנים גדולים. סט קולנועי בנוי בצורה היררכית, והוא גם חייב להיות כזה כדי שיוכל לתפקד, אבל זוהי גם קרקע פורייה לניצול לרעה של הכוח. אבל זה יכול לקרות לא רק לנשים צעירות. גברים או שחקנים מבוגרים יותר עלולים לחוות את זה באותה מידה.
האם החוויה הזו השפיעה עלייך בתור בימאית?
מובן שכיום אני מודעת הרבה יותר לכך שבמאי או במאית צריכים להקפיד הקפדה יתרה על האחריות שמוטלת עליהם. לעבודה הזאת יש קשר מאוד הדוק לאמון. החוויות שחוויתי הפכו אותי לבעלת רגישות וחידדו את פעמוני האזהרה שלי.
איך הסרט שלך התקבל בתעשייה?
הוא קיבל תגובות חיוביות מכל הצדדים. רבים שמחים על כך שיש עיסוק בנושא הזה. אני מאמינה שבגרמניה כמעט לא היה לפני כן סרט שעסק בכך. וכמובן, רבים גם באים אליי ורוצים לספר על החוויות שלהם. משהו מתחיל לזוז בהקשר הזה, יש יותר שיתוף במידע וחיבורים בין אנשים. במיוחד משמח אותי כשבמאים אחרים מספרים שעכשיו הם ניגשים אחרת לתהליך הליהוק.
מדוע מאפשרים לתקיפות כאלה לקרות בסביבה כזו? האם יש שם גם צופים?
אחת הגיבורות שלי מספרת בסרט, למשל, שלעצור לא הייתה אופציה מבחינתה, משום שעוד קודם הודיעו להם ש"פה לא עוצרים!" זה יצר חוסר שוויון מובהק ביחסי הכוחות. העובדה שבעת הצילומים היה במקום צוות קולנועי שלם העצימה את הדינמיקה. אחת מהשחקניות שנפגעו אמרה שזה הרגיש לה כמעט כמו התעללות קבוצתית, משום שהיו שם אנשים רבים ואף אחד לא הגן עליה בשעה שהיא לא הייתה יכולה להגן על עצמה.
האם זו גם סיטואציה קשה משום שהאדם רוצה להשיג הישגים בתור שחקן או שחקנית?
בדיוק, זה כמו ריאיון עבודה. הרבה תלוי בזה. הקריירה, השכירות, עבודות עתידיות, ועוד הרבה דברים אחרים. זה כמובן המצב גם בהרבה ענפים אחרים.
נכון, לפעמים לא ברור מהי המציאות ומהו משחק. הכוונה האמנותית לא בהכרח ברורה מהרגע הראשון, על אחת כמה וכמה כשהשחקן או השחקנית שקועים בתוך הסצנה. אני חושבת שבעבר זה היה הרבה יותר קיצוני וסמכותני. באותה תקופה עוד היה נהוג להסתכל על הבמאי בתור גאון. בסרט "הטנגו האחרון בפריז", למשל, הפתיעו את השחקנית עם סצנת אונס כדי להוציא ממנה תגובה אותנטית. בנוסף לכל מה שמעוות ברעיון הזה, זה מחבל גם במקצוע המשחק. אחרי הכול, ההכשרה של השחקנים מכינה אותם בדיוק לזה, לשחק משהו, והם מכירים את הכלים שעומדים לרשותם כדי לעשות זאת.
מה במאי או במאית יכולים לעשות כדי לצמצם חוויות מטרידות שכאלה?
צריך להגדיר מראש את הגבולות בצורה ברורה לחלוטין. הכול אפשרי, בתנאי שכל הדברים נידונו וסוכמו מראש. כל מה שלא שהוסכם עליו, הוא לא בסדר! חשוב לגלות אהדה. וחשוב לפגוש כל אחד מחברי הצוות בגובה העיניים.